הוצאת הליקון
מציג 1–16 מתוך 61 תוצאות
-
כמו אין מילים בעולם: ספיר פז
הספר מוקדש לזכרה של שרי (שרה) מסטבאום פז, אמה של המשוררת. השירים בספר מתמקדים באמא כדמות חיצונית או כבת שיח, ומבקשים להמשיך את מערכת היחסים אם-בת בתקווה להחיות אותה, גם במותה. כמו שם הספר, השירים בו מתארים את ההתמודדות עם האלם שמותיר אחריו מוות בכלל, ומוות של הורה באובדנות בפרט.
עורך – דרור בורשטיין
-
כשהשמש עוברת את ההר: אפרת נסימוב
בספר הביכורים שלה, אפרת נסימוב, כותבת בבגרות, חמלה, חכמה ורגישות על – הורות, מערכות יחסים, ומשמעות הקיום.
הספר נכתב לאורך עשור בחייה של אפרת 30- 40.
בשירים מטלטלים, יוצאי דופן ומרגשים ומנקודת מבט מלאת הבנה ורוך, היא מסתכלת בבגרות נדירה, הסתכלות כנה ומפוכחת – בזקנה, נושא המעסיק יותר ויותר את החברה המודרנית. היא נעה בזמן, מהוריה, להורות שלה ושל בן זוגה לילדיהם הצעירים, כשהיא עוברת הלוך ושוב בין העבר וההווה – לעתיד, ומציבה מראה אמיצה, מול חומרי חיים הנוגעים בכולנו.
תמונת החיים שמציירים השירים הינה תמונת אישה המסיעה בידה עגלת תינוקת, ובידה השניה כיסא גלגלים, לצד הנוף האנושי המתחלף, העולם שבחוץ והזדקנותה שלה עצמה.
עורכת: ציונה שמאי
-
מילה במקום – בין מים למים
בחוברת קילוח שירים וסיפורים זוכי תחרות "מילה במקום" לשנת 2022. כותבים מרחבי הארץ הוזמנו לכתוב טקסטים בנושא מים – אותו יסוד חיים קיומי, בראשיתי, משותף. בהתאם, נוהרים הטקסטים אל המכנים המאחדים, המשותפים: עוסקים באהבה, משפחה, אובדן, פגיעה, זיכרון וכיסופים. יותר מכל, נדמה כי כל טיפה שנעלה מתוך האוקיינוס הזה, תהיה בהכרח עשויה משני כוחות הבסיס הגלומים במים: האפשרות המבעיתה שבטביעה והכמיהה העזה להימשות.
עורכת: שי שניידר-אֵילַת
-
איך עושים דברים עם המתים – גליון 137
לוח השנה הישראלי והיהודי רצוף ימי זיכרון. המועדים הממלכתיים נבללים בחגי ישראל ובחגים עדתיים. הגיליון – הכולל יצירות שירה ופרוזה – מבקש לעורר עיון מחודש במנגנון התרבותי הקשור אל הימים הללו, באופן שבו הם פרושים ונחגגים, באופן שבו הם מחלצים מאיתנו רגש, במה שאנו זוכרים ובמה שהושכח מאיתנו. יערה שחורי, נורית זרחי, שולמית אפפל, אורי הולנדר, אלמוג בהר, ערן צלגוב, יובל פלוטקין, נטעלי גבירץ, יוסף עוזר ועוד רבים וטובות באיך עושים דברים עם המתים – גיליון 137 של כתב העת הליקון, המוקדש לתרבות הזיכרון הישראלית.
עורכת: ד"ר נוית בראל
-
כאילו בידי הכוח – גליון 136
גיליון "כאילו בידיי הכוח" מתמקד באזלת היד, באבל על הזמן שחולף, בצעדים במקום. שׂרַי שביט מתוודה על כך שמשוררות אחרות מחזיקות אותה. שולמית אפפל מציעה לכתוב רק אם את חייבת. אורית נוימאיר פוטשניק חיברה צלילים של התנשפות, התייגעות וריצות. ויליאם קרלוס ויליאמס מזכיר לנו שהשירה היא אמנות קשה, שדקדוקיה דורשים את כל תשומת הלב שלנו. וז'ילא מוסאעד זוכרת את הערבים המסוימים, שבהם באה מילה להציל אותנו, ונפלנו שדודים בזרועות השירה.
עורכת: נוית בראל -
אפשר היה להגיד: אני – גליון 138
הכותבים בגיליון זה הוזמנו להתרכז בעצמם. זהו גיליון "אני אני אני", ברוח הזמן. כשניסה מגזין 'טיים' לפני כעשור להגדיר את דור ה־y, הוצגו הנתונים המחקריים: עלתה שכיחותן של הפרעת האישיות הנרקיסיסטית, של האובססיה לתהילה ולפרסום ושל הצגת ביטחון עצמי מופרז. והאם כל זה חדש לשירה, או שמא השירה תמיד הבליטה את דרכי ההתבטאות הנוכחוֹת־בַּכֹּל של האני? מיכאיל בחטין דיבר על "בעיית הליריקה כביטוי של העצמי". זוהי שאיפה של משורר ללכת הלאה מן המילים שלו, כי באמצעותן לא ניתן לומר שום דבר מהותי. כשמשורר מחפש אחר שפה משלו, טען בחטין, הוא מחפש את העמדה שלו כלפי העולם. בגיליון זה עשרות חיפושים כאלה. אמירה הס מעידה שתמיד ראתה את המראות המרוסקים המתרסקים אל תוך הלב שלה. אורית נוימאיר פוטשניק שומעת קול ברור מתוך חלל הבטן שלה. ג'ון קיטס רואה בשמי הלילה סימנים להרפתקה. נדב נוימן מבטיח שהוא נשאר. ושרה כּוֹי מבטיחה: אני מקומֵךְ הבטוח ביותר.
עורכת: ד"ר נוית בראל
-
מילה במקום – גליון 135
גיליון חדש המוקדש לשירים וסיפורים נבחרים של התחרות הארצית "מילה במקום". אם הספרות הקאנונית מקדשת מסעות – מעולמו של אודיסאוס, דרך גיזת הזהב, אינאס, אבן בטוטה, מגלן, דנטה, ועד לשוטטות של בולדיר ברחובות פריז, שירת האהבה של אלתרמן לתל אביב ומסעו של דויד גרוסמן אל הארץ ש'מחוץ לזמן' – הרי שהגיליון הזה מעניק לנו מקום, מקום שהוא גוף, נפש, נוף מקומי: מדרך כף רגל לתוך עצמי.
עורכים: ציונה שמאי ויקיר בן־משה
-
כי לא יכולתי לעצור- גליון 134
גיליון חדש ומגוון של כתב העת הוותיק "הליקון" בעריכת ד"ר נוית בראל ובו, בין היתר: מסה נוקבת על מטרתה של הכתיבה כתיבה מאת הסופר המוערך סמי ברדוגו, שירים של המשוררת האמריקאית הגדולה אמילי דיקנסון בתרגום חתן פרס ישראל לתרגום פרופ' שמעון זנדבנק, שירה עברית חדשה מאת מיטב הכותבים כיום, בהם הילה להב, עומר ולדמן ורוני סומק וקטע מתוך רומאן בכתובים מאת לאה איני.
עורכת: נוית בראל
-
איך קרה שקרה- גליון 133
וירג'יניה וולף הבחינה בו על קיר ביתה, תוך כדי עישון סיגריה. בתחילה חשבה שמדובר בחור של מסמר ישן. אחר כך קבעה: "ברגע שדבר עשוי, אין איש יודע לעולם כיצד קרה הדבר". אפשר לחשוב כך על ספרות כאן ועכשיו, כשם שמתבוננים בסימן על קיר כדי להפסיק מחשבות אחרות. וולף התבוננה בו מרחוק וחשבה על מה שאבד בימי חייה. במחצית השנייה של שנת 2020, בפנים מכוסות ובריחוק כפוי, אנחנו יודעים למנות כמה וכמה אבדות כאלה.
עורכת: נוית בראל
-
נקודת אי השקט – גליון 132
"כמה עלובה הספרות", כתב יואל הופמן. "אנחנו סוחרים בבדים שעליהם מצוירת שמש ואיש אינו נושא עיניים". ספרות היא רשת של אי שקט. היא נכתבת ונקראת קרעים־קרעים, תמיד, כי אין חלק בעולם שעומד בפני עצמו. קוראי ספרות ויוצריה אינם מובחנים מציבור המתבצרים, הבורחות מן הבית, מחפשות העבודה, הבלתי ניתנים לשליטה. פעולת הקריאה, כמו כל פעולה אחרת, היא חלק מאי השקט בעולם. על נקודה אחת מתוכו נכתב כאן, בכל עמוד ועמוד.
עורכת: נוית בראל
-
הסוס המעופף 3 – גיליון 131
מה יש בשירי הילדים שכה מושך את לבנו? מה יש במלים, בניגון, בעולם המכושף שבין תנומה ליקיצה שכל כך נוגע בנו לאורך השנים? על השאלה הזאת לא קשה לענות. אם ישנו סוד אודות מהי 'אהבת הספרות', אם ישנו חיק שאנו עורגים לשוב אליו כל השנים, מקום של מרגוע ללא מלים, זו שירת הילדות. היש אי מתוק יותר משירי הילדים של ביאליק, שטקליס וגולדברג?
עורך: יקיר בן משה
-
גיליון 124
והרי אפילו השאלה "מה זאת אהבה" הפכה לקלישאה, בעקבות שירו של ביאליק. ברור למדי כי כל הגדרה של אהבה אינה אפשרית. אפילו קטלוג כללי יותר הוא בעייתי. האם אהבה היא רגש? רגשנות? מצב קיומי? מצב נפשי? מצב של הנשמה? עמדה אֶתית? נכונות להתמעטות (כפי שטוען גדעון לב במאמרו היפה החותם את החוברת)? שקט גדול או סערת רגשות? האם יש קשר בין התאהבות לאהבה? לכאורה אלו שתי צדדים של אותה הוויה, כמו הקשר בין התעניינות ועניין. קשה לומר. אבל אפשר ללכת סביב המילה.
עורך: דרור בורשטיין
-
גליון 123
אקופואטיקה היא שירה שבה העולם הפנימי של המשורר עומד בזיקה עם העולם החיצוני, ולמען האמת, מֵבין שאין הפרדה בין הפנימי והחיצוני. החוברת הזאת והכותבים בה פועלים מתוך זיקה מעין זו, איש־איש ואישה־אישה בסגנונם.
עורך: דרור בורשטיין
-
גליון 122
האור הבוקע מן הסירהאור הבוקע מן הסיר מזמין את קוראיו למשתה פואטי. הוא מוקדש ליופיו, מסתוריותו, אלימותו ופלאיותו של המזון. בגיליון ניתן למצוא שירים על אהבה ופסטה, על אימה ושקשוקה, על הפילוסופיה של ופל בטעם לימון, על ארוחות בוקר נצחיות ועל הציפיה הברוכה לכוס קקאו; ומסות על האמא האבודה של הג'חנון של אמא ועל ההומור השחור של מנות הקרב. בואו לטעום בלשון לביבות וקנלוני, אפרסקים ומנגו.
עורך: יחיל צבן
-
גליון 120
נדפקנואריאל הירשפלד קורא מחדש ברועי חסן, עמרי הרצוג מגלה מי (באמת) דופק את השירה העברית, שועי רז מאזין לדפוקים הסמויים מן הלב, נטלי כהן-וקסברג קורעת את העברית וכמה מוסכמות לאלף חתיכות, יורם קופרמינץ יורה בכולנו, אדמיאל קוסמן סוגר חשבון עם האמהות, אלברט סויסה מטגן אפוריזמים, ראג'אא נטור שרה את קינת הדם, יונית נעמן מקללת מכל הלב, שז מרימה טלפון לאלוהים, ומשוררים רבים אחרים, מרתקים ומפתיעים, דופקים ונדפקים לכל עבר
עורכת: רחל פרץ
-
גליון 119
"השירה מלאה בציפורים. הסיבה לכך נעוצה כמובן במילה "שירה" עצמה. לה תכונות משותפות עם הציפורים – שירתן, יופיין, פגיעוּתן, יכולתן להגביה עוף ולהרחיק נדוד, סכנת ההתרסקות והתעייה שצמודה למעוף ועוד. עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל": שירה וציפורים
עורך: דרור בורשטיין