הוצאת הליקון

בגיליון הזה כתבו בנות ובנים על הוריהם, והורים על צאצאיהם. זהו גיליון בין־דורי, שבו ירושות נתקבלו או נדחו, זוויות אפלות הוארו לרגע, תיבות פנדורה הציגו את תכולתן האסונית במלוא האימה, דמויות וקולות הועלו מן האבל ומן היתמות, דאגה ורעד קיבלו צורה, תוך כדי מלחמה, במרחב של פחד שאין ממנו מילוט.  בין היתר נכללים בגיליון: שירי צוואה וזיכרון מאת נורית זרחי, שיר בת לאמהּ מאת יערה שחורי, שיר מעשייה על ילד שאיבד את אביו ביער מאת טל ניצן, פנייה אל ילדה בטקסט סיפורי מאת לאה איני, שיר כמיהה לגעת ביד האב המת מאת אלי אליהו ושיר שמוציא את הילדים מן הכלל מאת שולמית אפפל.

צ’ארלס המילטון סורלי
שיר ללא שם
מאנגלית: אברהם עוז

כְּשֶׁתִּרְאוּ מִילְיוֹן מֵתִים בְּלִי פֶּה
בַּחֲלוֹמְכֶם פּוֹסְעִים כִּגְדוּד חִוֵּר
אַל נָא תֹּאמְרוּ רַכּוֹת, בְּקוֹל רָפֶה,
כִּי תִּזְכְּרוּ. הֲלֹא הַזְּמַן עוֹבֵר.
בְּלִי תִּשְׁבָּחוֹת: חֵרְשִׁים, אֵיךְ זֶה יֵדְעוּ
שֶׁלֹּא קְלָלוֹת תִּזְרוּ עַל רֹאשׁ קָרוּעַ
וְלֹא דְּמָעוֹת? עִוְרִים הֵם, לֹא יִרְאוּ
נְחִיל דִּמְעָה עַל לֶחְיְכֶם זָרוּעַ.
וְלֹא כָּבוֹד. הֲרֵי זֶה קַל לָמוּת.
אִמְרוּ רַק זֹאת: הֵם מֵתוּ. וְגַם זֹאת:
טוֹבִים מֵהֶם כְּבָר מֵתוּ לִבְלִי שׁוּב.
וּבִרְאוֹתְכֶם רִבּוֹא גְּוִיּוֹת זְרוּעוֹת
אִם תְּדַמּוּ לִרְאוֹת פְּנֵי אִישׁ אָהוּב,
הוּא רוּחַ. אֵין פָּנִים לָאֲהָבוֹת:
שְׁבוּיִים בְּחֵיק הַמָּוֶת לִבְלִי גּוּף.

דברים פשוטים | אסתר רָאב
בֻּלְבּוּל אָפֹר
מִתְנַדְנֵד
עַל זַלְזַל עָרֹם
בַּאֲמִיר-עֵץ
מְרוּט-שַׁלֶּכֶת –
וְעָנָן פָּרוּעַ דּוֹלֵק מֵעֵבֶר לוֹ;
עֲרֵמַת אֲבָנִים
גְּדוֹלוֹת שְׁכוּחוֹת
עֲקוּרוֹת
מֵהָרִים רְחוֹקִים;
בַּרְקָנִים שֶׁל אֶשְׁתָּקַד
מִתְחַכְּכִים זֶה בָּזֶה
חוֹרְקִים
בְּרוּחַ טְעוּנַת-גֶּשֶׁם;
נַחֲלִיאֵלִי דַּק רֶגֶל אָץ
עַל פְּנֵי חוֹל הַוָּאדִי
נְמָלִים מְעוֹפְפוֹת שְׁקוּפוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ
חִילְפָה יְבֵשָׁה מְרַשְׁרֶשֶׁת
וְעִקְּבוֹת צַבִּים
בַּאֲדָמָה רַכָּה.

גיליון 139 של כתב העת “הליקון” בעריכת ד”ר נוית בראל כולל יצירות מאת כותבות וכותבים עכשוויים, המתמודדות באופנים שונים עם הסוגייה “מה זה שיר?”. זהו גיליון ארספואטי, שתוהה על תכליתה של שירה. ת”ס אליוט המליץ בפני משוררים על מידת זהירות בשעה שהם כותבים על שירה. בגיליון הזה היו כאלה שנזהרו, והיו מי שלא נקטו זהירות כלל. נורית זרחי שומעת מתוך הלילה קול ציפור ושואלת מהי: אמיצה? טיפשה? משוגעת? שולמית אפפל ניסתה להגן על השיר מפני עצמה. מאיה בז’רנו קבעה שהשאלה “מה זה שיר?” אינה רלוונטית עוד כיום. רחל חלפי, במחזור חוצה עשורים של שירה ארספואטית שטרם פורסמה עד כה, כתבה על השיר כוויתור, כסוד כמוס, כצבע דועך. אפרת מישורי מתרגלת יחד איתנו מהי שירה. ויערה שחורי כתבה על אודות הכתיבה כמסע בתוך מבוך, כאשר תוך כדי כתיבה וקריאה אנחנו טווים את חוט אריאדנה שלנו “כדי להפיק את האפשרות להביט בעיניו של האנושי, מחדש, עוד פעם, בפעם הראשונה”.

נוית בראל

לוח השנה הישראלי והיהודי רצוף ימי זיכרון. המועדים הממלכתיים נבללים בחגי ישראל ובחגים עדתיים. גיליון 137 של כתב העת “הליקון”, המוקדש לימי הזיכרון, מבקש לעורר עיון מחודש במנגנון התרבותי הקשור אל הימים הללו, באופן שבו הם פרושים ונחגגים, באופן שבו הם מחלצים מאיתנו רגש. החובות האזרחיות שלנו כוללות את החובה לזכור. עלינו לזכור בעיקר את מה שהושכח מאיתנו, אבל גם את אופני ההשכחה, המראות שלא שודרו, הסיפורים שלא הודפסו, הפנים שלא צולמו. בין היתר, כלולים בגיליון שירים מאת נורית זרחי, יערה שחורי, שולמית אפפל, אלמוג בהר, דוד בוחבוט, וולט וויטמן ונדב ליניאל, ויצירות בפרוזה מאת יובל פלוטקין, נטעלי גבירץ ויוסף עוזר.

נוית בראל

גיליון חדש המוקדש לשירים וסיפורים נבחרים של התחרות הארצית “מילה במקום”. אם הספרות הקאנונית מקדשת מסעות – מעולמו של אודיסאוס, דרך גיזת הזהב, אינאס, אבן בטוטה, מגלן, דנטה, ועד לשוטטות של בולדיר ברחובות פריז, שירת האהבה של אלתרמן לתל אביב ומסעו של דויד גרוסמן אל הארץ ש’מחוץ לזמן’ – הרי שהגיליון הזה מעניק לנו מקום, מקום שהוא גוף, נפש, נוף מקומי: מדרך כף רגל לתוך עצמי.

עורכים:  ציונה שמאי ויקיר בן־משה