טקסט גב הכריכה
הגיליון הזה נפתח בשתי שאלות שניסח אורין מוריס: “למה הספרות עוד כאן, ולמה עכשיו”. אפשר שמוריס עונה עליהן בשורות שכתב לפניהן, ואפשר שהן מונחות לנגדנו תמיד. אני מניחה לשאלות הללו, בלא סימן שאלה, להתמקם בין העמודים הבאים כמו כתם בל יימחה, כמו סימן על קיר. הרמתם פעם את ראשכם וראיתם סימן על קיר שלא שמתם לב אליו לפני כן? תהיתם מה הוא היה? וירג’יניה וולף הבחינה בו על קיר ביתה, תוך כדי עישון סיגריה. בתחילה חשבה שמדובר בחור של מסמר ישן. אחר כך קבעה: “ברגע שדבר עשוי, אין איש יודע לעולם כיצד קרה הדבר”. אפשר לחשוב כך על ספרות כאן ועכשיו, כשם שמתבוננים בסימן על קיר כדי להפסיק מחשבות אחרות. וולף התבוננה בו מרחוק וחשבה על מה שאבד בימי חייה. במחצית השנייה של שנת 2020, בפנים מכוסות ובריחוק כפוי, אנחנו יודעים למנות כמה וכמה אבדות כאלה. “אוי לי, המסתורין של החיים!” כתבה וולף. “חוסר־הדיוק של המחשבה! בורותה של האנושות! על מנת להראות כמה מעטה השליטה שיש לנו בנכסינו – איזה עניין מקרי הם החיים הללו אחרי כל הציוויליזציה שלנו”. נדמה שספרות מתנגדת למקריות זו וכולה מלאכת מחשבת של רטוריקה ושל סימון יעדים והשגתם, אבל בעצם סימני השאלה, המסתורין, במרכז עניינה.
נוית בראל
נוקטורנו | לואיז גליק (מאנגלית: הילה אהרון בריק)
אִמָּא מֵתָה בַּלַּיְלָה שֶׁעָבַר,
אִמָּא שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תָּמוּת.
הַחֹרֶף הָיָה בָּאֲוִיר,
מֶרְחַק חֳדָשִׁים רַבִּים
וְאַף עַל פִּי כֵן בָּאֲוִיר
פְּרִיחַת יַקִּנְתּוֹן וְתַפּוּחַ
לִבְלְבָה בַּגַּן מֵאָחוֹר
יָכֹלְנוּ לִשְׁמֹעַ –
מָרִיָּה שָׁרָה שִׁירִים מצֶ’כוֹסְלוֹבַקְיָה
כַּמָּה אֲנִי לְבַדִּי –
שִׁירִים מֵהַסּוּג הַזֶּה.
כַּמָּה אֲנִי לְבַדִּי,
בְּלִי אִמָּא, בְּלִי אַבָּא –
נִדְמֶה שֶׁהַמֹּחַ שֶׁלִּי רֵיק כָּל כָּךְ בִּלְעֲדֵיהֶם
נִיחוֹחוֹת שֶׁנִּסְחֲפוּ מֵהָאָרֶץ:
הַכֵּלִים בַּכִּיּוֹר
שְׁטוּפִים אַךְ לֹא מְסֻדָּרִים.
מִתַּחַת לְיָרֵחַ מָלֵא
מָרִיָּה קִפְּלָה אֶת הַכְּבִיסָה:
הַסְּדִינִים הָיוּ
לְמַלְבְּנִים לְבָנִים יְבֵשִׁים שֶׁל אוֹר יָרֵחַ.
כַּמָּה אֲנִי לְבַדִּי, אֲבָל בְּמוּזִיקָה
שְׁמָמָה הִיא שִׂמְחָה.
הָיָה זֶה הָעֲשָׂרָה בְּמַאי
כְּמוֹ הָיָה זֶה הַתִּשְׁעָה, הַשְּׁמוֹנָה.
אִמָּא יָשְׁנָה בְּמִטָּתָהּ,
זְרוֹעוֹתֶיהָ פְּשׁוּטוֹת הָיוּ, רֹאשָׁהּ
נָח מְאֻזָּן בֵּינֵיהֶן.