גליונות

זהו גיליון חגיגי לציון מאה שנים להולדת המשורר יהודה עמיחי (2000-1924), חתן פרס ישראל. עמיחי אהב שירה שנכתבת מתוך הנאה שבעשייה, לא במאמץ ובכפייה, והאמין שהיותו משורר מסייע לו לא רק להתגבר על קשייו אלא גם להציע נחמה ולסייע לאחרים. משוררות ומשוררים פגשו בגיליון זה בעמיחי ביצירותיהם החדשות. ביניהם, מאיה בז’רנו נזכרה בחום שעלה מנוכחותו הממשית, אלמוג בֶּהַר המשיך את המטאפוריקה הטראגית של שירת המלחמה לעמיחי, ולי ממן הציעה שימוש אחר בצירופים מוכרים משירת עמיחי. בין כותבי המאמרים, פרופ’ חנה קרונפלד המבקשת לשים זרקור על מהפכנותה של שירת עמיחי, שלמרות שהיתה פשוטה ואהובה על קהל רחב הביעה ביקורת על תפיסות העולם השולטות בזמנה; ד”ר רוביק רוזנטל מציג את הצד העשיר והדחוס של לשונו, ושחר־מריו מרדכי מעיד על יחסי קִרבה וריחוק עם שירתו של עמיחי. בגיליון שזוּרה תערוכה ייחודית מיצירתו החזותית של האמן גבי זלצמן, שמציג דיאלוג בין שני מדיומים עם ציורי הלשון של עמיחי.

נָוית בראל

—

“משוררים ואוהבים הם אנשים שחיים הרבה יותר את המציאות מאשר אנשי מדינה ואנשי חזון במירכאות כפולות. מכיוון שמשורר חייב להישאר תמיד במציאות – אסור לו לזייף במילים. כשאדם אומר ‘עם ישראל יחיה פה לנצח’, או כל הדברים האלה, אז אין לזה כיסוי. לכן אני אומר: אוהבים ומשוררים לא מעיזים יותר להגיד ‘לנֶצח’, מכיוון שאוהבים היום יודעים שהנצח שלהם זה לפעמים שבוע אחד, או לילה אחד, וזה שווה את כל הנצח, ולכן לא אומרים את זה. מילים כמו ‘לנצח’ נתרוקנו מתוכנן, ולכן העיתונות, מנהיגים, נואמים – חוטפים את זה. את כל המילים הרמות תמצא בפי נואמים. למשל לפני יום העצמאות ויום הזיכרון, את המילים הנשגבות על נופלים במלחמה אומרים בדרך כלל עסקנים ונואמים, ואני לא מטיל ספק שהם עצובים על זה, אבל נניח ‘שׂמו נפשם בכפם’ ו’השליכו עצמם מנגד’ או ‘הקריבו עצמם על מזבח המולדת’. האם מישהו שאומר את זה – ולא חשוב אם זה אנשי שמאל וימין, ‘להקריב את עצמם למען משהו’ זה אצלם צ’יק צ’ק הולך – האם פעם חשבו מה זה ‘אדם מקריב את עצמו’? ‘על מזבח המולדת’? הם מזלזלים גם במולדת, גם במזבח וגם באדם, מכיוון שהם מזלזלים במילה. והייתי אומר שהתפקיד הגדול ביותר של משוררים זה להחזיר למילה את המוסריות האמיתית שלה”.

יהודה עמיחי, מתוך “דיוקני יוצרים”, סדרה תיעודית של רשות השידור בבימוי משה אבני, 1982.

צ’ארלס המילטון סורלי
שיר ללא שם
מאנגלית: אברהם עוז

כְּשֶׁתִּרְאוּ מִילְיוֹן מֵתִים בְּלִי פֶּה
בַּחֲלוֹמְכֶם פּוֹסְעִים כִּגְדוּד חִוֵּר
אַל נָא תֹּאמְרוּ רַכּוֹת, בְּקוֹל רָפֶה,
כִּי תִּזְכְּרוּ. הֲלֹא הַזְּמַן עוֹבֵר.
בְּלִי תִּשְׁבָּחוֹת: חֵרְשִׁים, אֵיךְ זֶה יֵדְעוּ
שֶׁלֹּא קְלָלוֹת תִּזְרוּ עַל רֹאשׁ קָרוּעַ
וְלֹא דְּמָעוֹת? עִוְרִים הֵם, לֹא יִרְאוּ
נְחִיל דִּמְעָה עַל לֶחְיְכֶם זָרוּעַ.
וְלֹא כָּבוֹד. הֲרֵי זֶה קַל לָמוּת.
אִמְרוּ רַק זֹאת: הֵם מֵתוּ. וְגַם זֹאת:
טוֹבִים מֵהֶם כְּבָר מֵתוּ לִבְלִי שׁוּב.
וּבִרְאוֹתְכֶם רִבּוֹא גְּוִיּוֹת זְרוּעוֹת
אִם תְּדַמּוּ לִרְאוֹת פְּנֵי אִישׁ אָהוּב,
הוּא רוּחַ. אֵין פָּנִים לָאֲהָבוֹת:
שְׁבוּיִים בְּחֵיק הַמָּוֶת לִבְלִי גּוּף.

דברים פשוטים | אסתר רָאב
בֻּלְבּוּל אָפֹר
מִתְנַדְנֵד
עַל זַלְזַל עָרֹם
בַּאֲמִיר-עֵץ
מְרוּט-שַׁלֶּכֶת –
וְעָנָן פָּרוּעַ דּוֹלֵק מֵעֵבֶר לוֹ;
עֲרֵמַת אֲבָנִים
גְּדוֹלוֹת שְׁכוּחוֹת
עֲקוּרוֹת
מֵהָרִים רְחוֹקִים;
בַּרְקָנִים שֶׁל אֶשְׁתָּקַד
מִתְחַכְּכִים זֶה בָּזֶה
חוֹרְקִים
בְּרוּחַ טְעוּנַת-גֶּשֶׁם;
נַחֲלִיאֵלִי דַּק רֶגֶל אָץ
עַל פְּנֵי חוֹל הַוָּאדִי
נְמָלִים מְעוֹפְפוֹת שְׁקוּפוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ
חִילְפָה יְבֵשָׁה מְרַשְׁרֶשֶׁת
וְעִקְּבוֹת צַבִּים
בַּאֲדָמָה רַכָּה.

גיליון 139 של כתב העת “הליקון” בעריכת ד”ר נוית בראל כולל יצירות מאת כותבות וכותבים עכשוויים, המתמודדות באופנים שונים עם הסוגייה “מה זה שיר?”. זהו גיליון ארספואטי, שתוהה על תכליתה של שירה. ת”ס אליוט המליץ בפני משוררים על מידת זהירות בשעה שהם כותבים על שירה. בגיליון הזה היו כאלה שנזהרו, והיו מי שלא נקטו זהירות כלל. נורית זרחי שומעת מתוך הלילה קול ציפור ושואלת מהי: אמיצה? טיפשה? משוגעת? שולמית אפפל ניסתה להגן על השיר מפני עצמה. מאיה בז’רנו קבעה שהשאלה “מה זה שיר?” אינה רלוונטית עוד כיום. רחל חלפי, במחזור חוצה עשורים של שירה ארספואטית שטרם פורסמה עד כה, כתבה על השיר כוויתור, כסוד כמוס, כצבע דועך. אפרת מישורי מתרגלת יחד איתנו מהי שירה. ויערה שחורי כתבה על אודות הכתיבה כמסע בתוך מבוך, כאשר תוך כדי כתיבה וקריאה אנחנו טווים את חוט אריאדנה שלנו “כדי להפיק את האפשרות להביט בעיניו של האנושי, מחדש, עוד פעם, בפעם הראשונה”.

נוית בראל

לוח השנה הישראלי והיהודי רצוף ימי זיכרון. המועדים הממלכתיים נבללים בחגי ישראל ובחגים עדתיים. גיליון 137 של כתב העת “הליקון”, המוקדש לימי הזיכרון, מבקש לעורר עיון מחודש במנגנון התרבותי הקשור אל הימים הללו, באופן שבו הם פרושים ונחגגים, באופן שבו הם מחלצים מאיתנו רגש. החובות האזרחיות שלנו כוללות את החובה לזכור. עלינו לזכור בעיקר את מה שהושכח מאיתנו, אבל גם את אופני ההשכחה, המראות שלא שודרו, הסיפורים שלא הודפסו, הפנים שלא צולמו. בין היתר, כלולים בגיליון שירים מאת נורית זרחי, יערה שחורי, שולמית אפפל, אלמוג בהר, דוד בוחבוט, וולט וויטמן ונדב ליניאל, ויצירות בפרוזה מאת יובל פלוטקין, נטעלי גבירץ ויוסף עוזר.

נוית בראל

גיליון חדש המוקדש לשירים וסיפורים נבחרים של התחרות הארצית “מילה במקום”. אם הספרות הקאנונית מקדשת מסעות – מעולמו של אודיסאוס, דרך גיזת הזהב, אינאס, אבן בטוטה, מגלן, דנטה, ועד לשוטטות של בולדיר ברחובות פריז, שירת האהבה של אלתרמן לתל אביב ומסעו של דויד גרוסמן אל הארץ ש’מחוץ לזמן’ – הרי שהגיליון הזה מעניק לנו מקום, מקום שהוא גוף, נפש, נוף מקומי: מדרך כף רגל לתוך עצמי.

עורכים:  ציונה שמאי ויקיר בן־משה

“איך קרה שקרה?” שואל אורין מוריס בפתח הגיליון, לנוכח שעות קשות ומפתיעות. זה שמו של הגיליון החדש של כתב העת “הליקון”. שאלות שקשורות להפתעות שהחיים מזמנים לנו, טובות או רעות, לחלק מהן התוודענו בשנה החולפת, ולאופנים המגוונים שבהם השפה מסוגלת להתמודד עם ההפתעות הללו. גיליון עשיר ומסקרן בעריכת ד”ר נוית בראל ובו, בין היתר, שירים מאת ליאור דיין, מיה בז’רנו ותהילה חכימי, מחזה מאת רחל חלפי, תרגום מסה מאת ז’ורז’ דידי הוברמן ופרוזה מאת ארתור שניצלר, כמו גם תרגומים לשירתן של מרגרט אטווד ומיה אנג’לו.
נוית בראל