“להשיב לחברה בישראל ולהעמיד לרשותה את הפוטנציאל הרוחני והערכי של שירתה.”
שנים רבות שימשה השירה בארץ כלי מרכזי ורב עוצמה בהתחדשות העברית ובגיבושה של תרבות ישראלית. אבל כיום כוחה המלכד ובונה התרבות רחוק מלשמש אותנו במלוא אפשרויותיו, הן כיחידים והן כחברה.
שירה היא הביטוי האישי ביותר לחוויות האנושיות האוניברסליות ביותר, ובתור שכזו היא נכס שלא ניתן לוותר עליו. השירה היא פעילות של ‘מותר האדם’, ועל כן פעילות שראוי לכל חברה מתוקנת לשאוף אליה ולאפשר אותה למען איכות חייהם של חבריה.
משום כך נבחר לעמותה השם ‘הליקון’ – אותו הר מיתולוגי שעליו שכנו המוזות, ולסמל העמותה נבחר הסוס המכונף פגאסוס – שעל פי האגדה יצר ברקיעת פרסתו את מעיין המוזות. וכך, בברכת המוזות, מקדמת “הליקון” את השירה, כדי שהשירה תמלא את תפקידה התרבותי במלוא היכולת, ותסייע לנו לצייר בדימיוננו ולהגשים עתיד טוב יותר לכולנו.
“עם שחי – שר; עם ששר – חי.” (י.ל. פרץ)
כדי לממש את חזונה, מקיימת הליקון מגוון רחב של פעילויות בקרב כל שכבות הציבור, בכל אזורי הארץ. בהיותה גורם יוזם המוביל את השירה בישראל, הליקון הציבה לעצמה מספר אתגרים:
- לשאת את הלפיד של הנחלת תרבות השירה בישראל
- לקרב קהלים חדשים אל השירה, ואת השירה אליהם
- לתת במה קבועה והולמת למשוררים ולשירתם
- לטפח את דור העתיד של השירה
- לשלב את השירה במסגרות החינוך והתרבות המקומית
- לקרב לבבות באמצעות השירה
למה שירה?
“וּמַה לַּעֲשׂוֹת בְּסוּסִים בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים? וּבָאַיָּלוֹת וּבָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת שֶׁבְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם?”
(לאה גולדברג, בתשובה לשאלה לשם מה נחוצים שירים)
העתיד כבר כאן, אבל נראה שגם טכנולוגיות התקשורת החדשניות ביותר אינן מצליחות לספק לחברה האנושית את הכוח שנתנה לה מאז ומתמיד השירה: את תחושת המשמעות הקיומית שמעבר לעובדות היבשות, ואת היכולת לגעת במהות חיינו.
השירה חוזרת וכובשת את התודעה האנושית בכל רחבי העולם.
השירה מהווה מרכיב מרכזי בתעודת הזהות התרבותית של כל מדינה ועם: תמצית טקסטואלית של זיכרון, דמיון, חלומות וערכים משותפים אשר יוצרים תרבות ומייחדים אותה.
אנו מאמינים כי תרבות שיש בה יותר שירה, היא תרבות שקל לה יותר להגדיר לעצמה חלום וחזון, לקבוע לעצמה ערכים ולסלול לעצמה דרך. זוהי תרבות עשירה יותר, שבה פועלו של כל יחיד שואף ליותר מקיומו החומרי, ושתכלית החיים הפנימית ברורה בה יותר לכל אדם. בארצנו השסועה תרבותית, חברתית ופוליטית, יש לשירה תפקיד נוסף וחשוב ביותר.
בכוח העילוי שלה,היא מסוגלת לגשר בין עולמות מרוחקים ולצמצם את המרחק בין יריבים.
היטיב להגדיר את כוחה המשורר הלבנוני פואד ריפקה: “…שפתה של המילה השירית מסוגלת לעורר את התודעה האנושית להכרה כי המציאות היא קוסמית וחסרת גבולות ולשחרר כך את רוח האדם מסוגר הברזל של העובדות.”
(מתוך הליקון 49 בנושא “זרוּת”, 2002)