טקסט גב הכריכה
“אינני יודעת אם חשת אי פעם הרגשה מוזרה זו, שהזמן חולף מעליך בלי לשתף פעולה איתך”. כך כתבה לאה גולדברג לפני שישים שנה בדיוק במכתב לטוביה ריבּנר. “כאילו כל יום מרמה אותי, הוא עובר ואני נשארת באותו מקום עצמו ואינני מנסה אפילו לעשות איזה צעד קדימה. על שולחן הכתיבה שלי נצטברו מכתבים, כתבי יד, ספרים, והכל היה שייך לאיזה עבר שאיננו רוצה להסתיים, כאילו בכל מקום שׂמו שלוש נקודות, זה סימן ההפסק ה’בלתי הוגן’ של המאה הקודמת, ולא בא המשך”. על רמאות כזאת, של הזמן ושל הכוח שבידינו לצעוד קדימה, נכתב בגיליון בעשרות אופנים ובעברית אחת. שׂרַי שביט מתוודה על כך שמשוררות אחרות מחזיקות אותה. שולמית אפפל מציעה לכתוב רק אם את חייבת. אורית נוימאיר פוטשניק חיברה צלילים של התנשפות, התייגעות וריצות. ויליאם קרלוס ויליאמס מזכיר לנו שהשירה היא אמנות קשה, שדקדוקיה דורשים את כל תשומת הלב שלנו. וז’ילא מוסאעד זוכרת את הערבים המסוימים, שבהם באה מילה להציל אותנו, ונפלנו שדודים בזרועות השירה.
נוית בראל
לורה קָסישְׁקה | יום הולדת שמח (מאנגלית: מעין איתן)
“אִם הַטֶּלֶפוֹן לֹא מְצַלְצֵל, זֶה אֲנִי”.
ג’ימי בּאפֶט
אִם אֵין אִישׁ בַּדֶּלֶת כְּשֶׁהַפַּעֲמוֹן
מְצַלְצֵל. אִם הַדֹּאַר
מַגִּיעַ מְמֹעָן לְקַוֵּי
הָאֹרֶךְ שֶׁלָּךְ, הָרֹחַב שֶׁלָּךְ
אֲבָל לֹא אֵלַיִךְ. אִם
אַתְּ יְכוֹלָה לְכַבּוֹת אֶת הַוּוֹלְיוּם בַּטֶּלֶוִיזְיָה
וּלְדַקְלֵם בְּעַל־פֶּה שׁוּרוֹת מִתּוֹךְ
“הַמַּלְאָכִיּוֹת שֶׁל צַ’ארְלִי” וַאֲפִלּוּ
לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹתֵיהֶן הַמֻּשְׁלָמִים כְּמוֹ מַקְהֵלָה
שֶׁל שֵׂעָר בַּעֲשׂוֹתֵךְ זֹאת. אִם
הַבַּיִת חָשׁוּךְ, הַהוֹרִים שֶׁלָּךְ
מֵתִים, אֲבָל כֻּלָּם כָּאן
לַאֲרוּחַת הֶחָג שׁוּב. אִם גִּילֵךְ כָּפוּל
מִגִּילָהּ שֶׁל הַוָּתִיקָה בְּיוֹתֵר.
אִם גּוּפֵךְ מַחְלִיף צְבָעִים
בְּחֶבְרָתָן שֶׁל נָשִׁים
רַוָּקוֹת, אוֹ שִׁכּוֹרוֹת.
אִם הַנַּעֲלַיִם שֶׁלָּךְ.
אִם הַשֵּׂעָר, אוֹ
מַה שֶּׁנּוֹתַר מֵהַשֵּׂעָר שֶׁלָּךְ, וַאֲנִי
לֹא אוֹמֶרֶת זֹאת בְּטִינָה.
אֲבָל אִם אַתְּ עֲיֵפָה
בִּשְׁנָתֵךְ. אִם אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת
לִצְלִיל הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלֹּא צִלְצֵל
פַּעַם אַחַר פַּעַם, אוֹ אֲפִלּוּ
אִם אֵינֵךְ מִתְעוֹרֶרֶת בִּכְלָל.
לֹא, שׁוּב, זֶה לֹא.