טקסט גב הכריכה
תמיד קורה משהו בעולם. כל רגע – עידן חדש. רגעים של מחשבה מתעוותים והולכים, כי השיבוש פשוט: פיענחת רגע אחד, וכבר רגע חדש מונף מתוך תשוקה להיות נחשב. שריפות שזרו הרס ברוטאלי באוסטרליה הן היום חדשות ישנות מאוד. כשהתחלתי לעבוד על הגיליון היינו כולנו סגורים. מחלה חדשה הופיעה, וכמו נועדה להשתיק בכוח את כולנו ולהדגים עד כמה קרוב כל העולם ועד כמה מפוצל כאחד. החולים קיבלו מספרים, מתים תעו ברגעיהם האחרונים, בודדים ומכוסים. לבריאים היה איכפת ולא איכפת. לחלק מאיתנו יש מבצר, מרחב חיים שייקרא “בית”. חלק מאיתנו חיים במקום אחר. חשבנו על מושגים כאלה ועל ערכם. היה לנו זמן והיתה לנו אי ודאות. ביום שבו נסגר הגיליון נכתב השיר הזה, כי בחודש שעבר נחווה מחדש הכאב שקיים תמיד בעולם. “כמה עלובה הספרות”, כתב יואל הופמן. “אנחנו סוחרים בבדים שעליהם מצוירת שמש ואיש אינו נושא עיניים”. ספרות היא רשת של אי שקט. היא נכתבת ונקראת קרעים־קרעים, תמיד, כי אין חלק בעולם שעומד בפני עצמו. קוראי ספרות ויוצריה אינם מובחנים מציבור המתבצרים, הבורחות מן הבית, מחפשות העבודה, הבלתי ניתנים לשליטה. פעולת הקריאה, כמו כל פעולה אחרת, היא חלק מאי השקט בעולם. על נקודה אחת מתוכו נכתב כאן, אני מאמינה, בכל עמוד ועמוד.
נָוית בראל
ז’אן קלוד ביקש שאלווה אותו | שחר־מריו מרדכי
זַ’אן קְלוֹד בִּקֵּשׁ שֶׁאֲלַוֶּה אוֹתוֹ לַחֲנָיָה
חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי: הוּא מִתְקַשֶּׁה לְהִפָּרֵד
חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי: גַּם לִי קָשֶׁה לְהִפָּרֵד
וְלִוִּיתִי אֶת זַ’אן קְלוֹד אֶל הַחֲנָיָה.
לְמָחֳרָת שָׁב זַ’אן קְלוֹד וְחָזַר וּבִקֵּשׁ
לַוֵּה אוֹתִי, אָנָּא, אֶל הַחֲנָיָה
כָּךְ הוּא הִפְצִיר בִּי. כָּךְ זֶה הָיָה:
חִיּוּכוֹ חוֹרֵר לִי אֶת הַלֵּב כִּקְלִיעַ מִתְנַקֵּשׁ.
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי קוֹלִי הִקְנִיט בְּהַנְגָּנָה:
אָבְדָה לְךָ הַדֶּרֶךְ מִדִּירָתִי לָרֶכֶב?
הוּא נָשַׁק לִי וְהִבְהִיר בִּצְחוֹק מְצַלְצֵל שֶׁלֹּא.
“אֲנִי גֶּבֶר שָׁחֹר. זוֹ שְׁכוּנָה לְבָנָה.
שׁוֹטֵר יְחוֹרֵר אֶת לִבִּי נֶקֶב אַחַר נֶקֶב.”
הוֹ, לִבִּי – מְצוּקֵי אֶרֶץ לַתֵּבֵל שֶׁלּוֹ.