הוצאת הליקון

הדבר הנוכח ביותר בספר השירים הראשון של נדיה עדינה רוז הוא החוסר. אין זה מפתיע כי השם שבחרה לספר הוא דיו של שלג, דיו שנעלמת פעמיים: לבנה כשלג על דף ונמסה כמותו. כל כך הרבה חסר בעולם שממנו צמחו השירים האלה: בצק תופח בלילות, אך למחרת מרדדים אותו על “מרחבי הבדידות”; ההרים עשויים לא מסלעים אלא משקט; כשהאב עומד למות הוא מַגלה את עצמו לסלון כדי “להרגיל” את האם לישון לבד. היא, עם מותו, קונה חלקת קבר זוגית, ובכך מסכלת את תכניתו, מחזירה את הֶחָסֵר אל שינה זוגית אבסורדית, אל חיים חדשים, כמעט עליזים. הספר הזה עושה משהו דומה. הוא מסרב להתרגל לחוסר ולבדידות, הוא קורא בשמם של הנוטשים.

הרושם הכללי העולה מן הקריאה בשיריה של מיטל זהר הוא של דריכה על נורות מנופצות הממשיכות, למרות שבירתן ואולי מכוחה, להאיר – שילוב של פציעה מדממת עם שקיפוּת ובהירוּת.

“אֲנִי מִצְטַעֶרֶת”: כמה אומץ ודיוק נדרשים כדי להגיע, בספר שירה ראשון, לשיר בן שתי מילים שזו לשונו. שתי המילים האלה, לקראת הסוף, לכאורה רק חוזרות על פתיחת הספר: “אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיזֶה צַעַר אָחַז בִּי”. אבל למען האמת הספר אינו על אי-ידיעת הצער, אלא על התגלותו ההדרגתית כמשהו שגם אם אי-אפשר להגדירו הוא מובן כמעט כזהֶה ל”אני”. “אני מצטערת” אינה מלמול נימוסִי אגבי, אלא הצהרה על קיום ועצמיות, על “מה אני עושָׂה בכתיבה” (מתוך גב הספר, מאת עורך הספר, דרור בורשטיין).

“האם יש מילה אחת שתכיל את כל הקורה בינינו? פעם הייתה”. מה המילה הזאת? “אהבה”? הספר הזה כותב את האהבה בין איש לאישה ובין שניהם לָעולם. ואהבה זו, כדבר המוטו לספר, גדולה מן האוהב ומן האהובה. כשהיא הייתה, “גם הכלים חדלו להעלות על עצמם את האבק”.
“דבר אינו קיים אלא כדי שיתגלה על ידך”. ואפשר להחליף את המילה “דבר” ב”אישה”. איך לגלות אישה? אפשר להתבונן בה ולראות איך היא מגלה “גשם דק” בתוך כוס מוגבהת שהיא מחזיקה. או לראותה רואה “אבקת אור זהובה מתפזרת על קצות נעליה”. הספר הזה רואה את ראיית-הזולת. והמבטים נמשכים אל עיני הקורא.
ישראל אלירז רואה את המבט הזה, אבל גם מתאר את שברונו. לפעמים כך נראה זוג: “חצי תריס מכה חצי חלון כמו קפיץ מלכודת”. עין טרוקה. חלק מן האהבה הוא אובדנה. “פעם צברתָ ידע על גופך ליד גופה. עכשיו כלום”. הכלום הזה מוליד את השתיקה הרַבּה השורה על הספר. “מה נשאר? מעט. ואנו פונים אליו כאל כלי”. הספר הזה הוא כלי של “מה שנשאר”.
“כמה זמן עוד נשאר”: אפשר לשאול בעצב על כי יבוא יום שבו נוכל רק “להראות את גבנו לָעולם”. כלומר לצאת ממנו, או להיות ענוּשים בתוכו. אבל כשהשאלה הופכת ל”דלת” אפשר לשוב ולהיכנס. הדלת הזו יכולה להיפתח לכל אחד, תמיד. אלירז מעניק לנו מפתח.