הוצאת הליקון
מציג 49–63 מתוך 63 תוצאות
-
אחותי בזוהר
יעקב ביטוןספר שיריו השלישי של יעקב ביטון הוא רצף פרגמנטים פואטיים, רצף שמצד אחד מתהווה מיחידה שירית אחת לבאה אחריה במעברים מפתיעים וטעונים, ומצד שני ניחן בלכידוּת חמוּרה של הטון השירי, ובטוטליות שאין לו אח ורע בשירה הנכתבת היום בישראל. המשורר, שרבים מחשיבים אותו כבולט מבין המשוררים ילידי שנות ה-70, מתקדם מתוך הישגיו הוודאיים בשני ספריו הקודמים ושב וחוזר אל יסודות כתיבתו בשיר מרוסק גדול שהוא מצד אחד חזרה ליסודות הדתיים.
-
מבצע!
לבי נבהל מהירח
אסופה מקיפה של שירה סינית קלאסית
תרגום: יובל אידו טל ויואב רפופורטהוצאת אפיק בשיתוף עם הליקון שמחות להודיע על הופעת תרגום של מבחר שירה מקיף מתקופת שושלת טאנג, תור הזהב של הבודהיזם בסין.
זהו מבחר מפסגות השירה העולמית בכל הזמנים. -
מבצע!
קרקעית חיינו
שרון אולדסתרגום: שירה סתיו
שרון אולדס, מהבולטות במשוררים האמריקנים בני זמננו, נולדה ב־ 1942 בסן־ פרנסיסקו וגדלה בברקלי, קליפורניה. היא למדה ספרות באוניברסיטת סטנפורד ובאוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, שם כתבה דוקטורט על הפרוזודיה בשירת ראלף ווּדרו אמרסון. ספר שיריה הראשון, ‘השטן אומר’, ראה אור ב־ 1980.
-
שירים בבשר המיוסר
רמי דיצנישלושה נושאים גדולים מפעמים בשירת רמי דיצני – האהבה; הפציעה והסבל; המחאה מול המלחמה – והם מופיעים בה בצורות ובלבושים מרהיבים, מפתיעים, ואפילו חידתיים. “לדמעת תימהון” (כבצירוף האלתרמני) נוצרה השירה הזאת. למקרא הספר השלם מתבאר היטב ההישג הגדול שבהם: הם נוצרו מתוך מודעות חריפה לשחיקה העזה שחלה בדיבור הציבורי על אודות הנושאים הללו.
-
בצאת הכוכבים
זלי גורביץ’נָפַלְתִּי לַלֵּב.
וְהַלֵּב בְּעַצְמוֹ נוֹפֵל.
לְאָן נוֹפֵל הַלֵּב?
הַלֵּב נוֹפֵל לַבֹּץ.בַּמָּקוֹם בּוֹ דְּבוּקִים שָׁם הַבֹּץ.
בֹּץ הַדְּבֵקוּת.
מִשָּׁם יוֹרֶה הַלֵּב.
מִשְׁתּוֹלֵל בַּבֹּץ. -
בידיים ריקות שבתי הביתה
מבחר פסוקי זןתרגום: איתן בולוקן ודרור בורשטיין
ספר זה, שהוא מבחר בן 245 פסוקים קצרים, הוא אוצר נדיר של תמציות חוכמה והתבוננות. הפסוקים נשלפו ממקורות מגוונים מסין ומיפן, למשל משירה סינית ומכתבים פילוסופיים עתיקים, ונאספו ביפן באנתולוגיות מיוחדות. הפסוקים יכולים להיקרא כעצות לחיים, כשירה, כרעיונות רוח, וכתצלומים של רגעי התבוננות.
-
כל יום דבר נופל
אלון ברספרו הראשון של אלון בר מנסר גזע גוף והטבעות נגלות, קרובות, אחוזות זו בזו, אחוזות בזמן. יש בספר שירי ילדוּת בצל נשים “מיתולוגיות”, אך שירת המשפחה כוללת שירי התבגרות הומוסקסואליים רגישים וכאובים (“בְּנִי, יוֹנָתָן, / אַל תֵּרֵד / עִם דָּוִד / לַגִּנּוֹת.”). את כל אלה מאפיינת ראייה דייקנית: מאכליה של הסבתא מקופלים “בְּגַרְגֵּר אֹרֶז / אֶחָד. אֶחָד”, ותל אביב מוצגת דרך שכונה צדדית, שאף היא מוצגת דרך רגע צדדי: “אֲנִי רַק שׁוֹמֵעַ / אֶת כִּדְרוּר הַכַּדּוּר. / הַיֶּלֶד לֹא בָּא”. מיהו הילד הזה? ומהו הכדור, שיש לו רק קול?
-
דיו של שלג
נדיה עדינה רוזהדבר הנוכח ביותר בספר השירים הראשון של נדיה עדינה רוז הוא החוסר. אין זה מפתיע כי השם שבחרה לספר הוא דיו של שלג, דיו שנעלמת פעמיים: לבנה כשלג על דף ונמסה כמותו. כל כך הרבה חסר בעולם שממנו צמחו השירים האלה: בצק תופח בלילות, אך למחרת מרדדים אותו על “מרחבי הבדידות”; ההרים עשויים לא מסלעים אלא משקט; כשהאב עומד למות הוא מַגלה את עצמו לסלון כדי “להרגיל” את האם לישון לבד. היא, עם מותו, קונה חלקת קבר זוגית, ובכך מסכלת את תכניתו, מחזירה את הֶחָסֵר אל שינה זוגית אבסורדית, אל חיים חדשים, כמעט עליזים. הספר הזה עושה משהו דומה. הוא מסרב להתרגל לחוסר ולבדידות, הוא קורא בשמם של הנוטשים.
-
מוזיקת הנתיב הרחב
שרון אסלְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת? לֹא רָחוֹק מִכָּאן.
הָלְאָה בְּמוֹרַד הַמִּסְדְּרוֹן.
שָׁם הַיֵּאוּשׁ יִנְחַל תְּבוּסָה.
וְאֵין לִי כְּנֶגְדּוֹ אֶלָּא גּוּף מֵת שֶׁל אָב.
הַשִּׁירָה (שֶׁעֲדַיִן אֵינִי יוֹדַעַת בְּדִיּוּק מַהִי)
וְצֵל שֶׁמַּחְלִיף מִלֵּדָתִי שֵׁמוֹת. -
הבית לקח
מיטל זהרהרושם הכללי העולה מן הקריאה בשיריה של מיטל זהר הוא של דריכה על נורות מנופצות הממשיכות, למרות שבירתן ואולי מכוחה, להאיר – שילוב של פציעה מדממת עם שקיפוּת ובהירוּת.
“אֲנִי מִצְטַעֶרֶת”: כמה אומץ ודיוק נדרשים כדי להגיע, בספר שירה ראשון, לשיר בן שתי מילים שזו לשונו. שתי המילים האלה, לקראת הסוף, לכאורה רק חוזרות על פתיחת הספר: “אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיזֶה צַעַר אָחַז בִּי”. אבל למען האמת הספר אינו על אי-ידיעת הצער, אלא על התגלותו ההדרגתית כמשהו שגם אם אי-אפשר להגדירו הוא מובן כמעט כזהֶה ל”אני”. “אני מצטערת” אינה מלמול נימוסִי אגבי, אלא הצהרה על קיום ועצמיות, על “מה אני עושָׂה בכתיבה” (מתוך גב הספר, מאת עורך הספר, דרור בורשטיין).
-
מינכן
יאיר אסוליןבספר “מינכן” פואמה אחת ארוכה, מרוסקת, המלֻווה בשלושה שירי נעילה מז’וריים. זוהי פואמה על בדידות, אהבה ושוטטות, על אמונה ועל גלות. הספר, שבונה קול רווי שתיקה, שתיקה הנולדת ממצב הבדידות של יהודי דתי מתבונן בגרמניה – מסתיים בצעקה גדולה של כאב ומחאה, צעקה שיכולה להסביר גם את היציאה לגלוּת.
ספרו הראשון של יאיר אסולין (יליד 1986), “נסיעה”, זכה בפרס ספיר ובפרס שרת התרבות לספר ביכורים (2011). בשנים האחרונות הוא כותב טור קבוע בעיתון “הארץ”.
עתה רואים אור בו-זמנית שני ספרים חדשים שלו: ספר השירה “מינכן” (הליקון) והרומן “הדברים עצמם” (חרגול-מודן).
בני ציפר כתב על יאיר אסולין: “אסולין מצטייר לי פתאום כיורשו של פנחס שׂדה… אסולין, כשׂדה לפניו, מציג במערומיה את מצוקתו הנפשית של האדם, כל אדם”. -
ילד
עדי עסיס“ילד”, ספרו של עדי עסיס מורכב משלושה חלקים שונים מאוד. לבו של הספר הוא מחזור השירה הפותח, שעניינו נקודת מבט גברית במאמצי הולדה שאינם עולים יפה. זוהי קינה מאופקת על הגבריות ועל זוגיות שהצלע השלישית בה נעדרת.
הילד שאליו פונים השירים הופך במהלך הקריאה לדמות שנוכחותה ההולכת וגוברת מסמנת דווקא את אי-אפשרותה. למעשה הספר יוצר קטגוריה חדשה של אדם: מישהו שאינו מת (שהרי טרם נולד) ואינו חי (מאותה סיבה ממש). ועם זאת, למרות קיומו המוטל בספק, הילד קיים, ולא רק שהוא קיים, אוהבים אותו. אהבה רבה של היעדר מוחלט.
חלקו השני של הספר אף הוא ביטוי של “ילד” אבל במובן אחר: אלו שירי דמיון מסחררים, שאינם מדברים על ילד שאיננו אלא מדברים את הילדוּת ואת נוכחותה התודעתית בכתיבת שירה.
בחטיבה המסיימת את הספר מוצגים כמה עשרות “סטטוסים” פואטיים מרהיבים שנכתבו במקורם כהודעות פייסבוק. הטון שוב משתנה, אך למען האמת, יחסי האהבה והזוגיות של שירי “ילד”, שצל ההיעדר מעיב עליהם, מוצגים כאן מזווית אחרת, יומיומית יותר ולפעמים אפילו מאושרת. חטיבת ה”סטטוסים” מאירה באור חדש, ולפעמים הפוך, את הזוגיות העצובה של השירים הראשונים, ופותחת את הספר לקריאה אחרת. -
מחברות התבוסה
יעקב ביטוןהַשְּׁקֵדִיָּה פָּרְצָה
לְאַט
בַּגִּנָּה עַל כִּסֵּא הָעֵץ
גִּלַּחְנוּ אֶת סַבָּא -
כמה זמן עוד נשאר איננה שאלה אלא דלת
ישראל אלירז“האם יש מילה אחת שתכיל את כל הקורה בינינו? פעם הייתה”. מה המילה הזאת? “אהבה”? הספר הזה כותב את האהבה בין איש לאישה ובין שניהם לָעולם. ואהבה זו, כדבר המוטו לספר, גדולה מן האוהב ומן האהובה. כשהיא הייתה, “גם הכלים חדלו להעלות על עצמם את האבק”.
“דבר אינו קיים אלא כדי שיתגלה על ידך”. ואפשר להחליף את המילה “דבר” ב”אישה”. איך לגלות אישה? אפשר להתבונן בה ולראות איך היא מגלה “גשם דק” בתוך כוס מוגבהת שהיא מחזיקה. או לראותה רואה “אבקת אור זהובה מתפזרת על קצות נעליה”. הספר הזה רואה את ראיית-הזולת. והמבטים נמשכים אל עיני הקורא.
ישראל אלירז רואה את המבט הזה, אבל גם מתאר את שברונו. לפעמים כך נראה זוג: “חצי תריס מכה חצי חלון כמו קפיץ מלכודת”. עין טרוקה. חלק מן האהבה הוא אובדנה. “פעם צברתָ ידע על גופך ליד גופה. עכשיו כלום”. הכלום הזה מוליד את השתיקה הרַבּה השורה על הספר. “מה נשאר? מעט. ואנו פונים אליו כאל כלי”. הספר הזה הוא כלי של “מה שנשאר”.
“כמה זמן עוד נשאר”: אפשר לשאול בעצב על כי יבוא יום שבו נוכל רק “להראות את גבנו לָעולם”. כלומר לצאת ממנו, או להיות ענוּשים בתוכו. אבל כשהשאלה הופכת ל”דלת” אפשר לשוב ולהיכנס. הדלת הזו יכולה להיפתח לכל אחד, תמיד. אלירז מעניק לנו מפתח. -
בעוד אלף ימים
גלית סליקטרבעוֹד אֶלֶף יָמִים יֻטְבְּעוּ עַל פָּנַי אַרְבָּעִים שָׁנָה כְּמַסֵּכַת מָוֶת.
בעוד אלף ימים הוא ספר השירה הראשון של גלית סליקטר, ילידת 1970, אשר שבה להתגורר בישראל אחרי תשע שנים בניו יורק, קהיר ופרינסטון. הספר יצא בהוצאתהליקון – העמותה לקידום השירה בישראל, בעריכתו של דרור בורשטיין, ובסיוע קרן יצחק לייב ורחל גולדברג – קרן קימת לישראל.
תחילתו של הספר היתה כבלוג בשם משפט אחד. הבלוג פורסם בעילום שם, והשירים נכתבו בקולו של גבר המצוי במרחק שלוש שנים משנתו הארבעים. עריכתו הראשונית של הספר נעשתה על-ידי אמיר אור, ולאחר פרישתו של אור מהליקון, החלה סליקטר בתהליך עריכה ממושך עם דרור בורשטיין, בו הדובר הפך לדוברת. הנושא העיקרי בו שירי הספר מתעסקים הוא זמן. השירים כתובים בסגנון פרוזאי ועיקרם קטעי זיכרונות ילדות ומיתולוגיות משפחתיות מחד, והתבוננות בהווה מאידך. בספר שזורים קטעי פרוזה קצרצרים המתכתבים עם השירים, וציטוטים מראיונות מוקלטים שהמשוררת ערכה עם סבתהּ המנוחה.