הוצאת הליקון
מציג 65–70 מתוך 70 תוצאות
-
הבית לקח
מיטל זהרהרושם הכללי העולה מן הקריאה בשיריה של מיטל זהר הוא של דריכה על נורות מנופצות הממשיכות, למרות שבירתן ואולי מכוחה, להאיר – שילוב של פציעה מדממת עם שקיפוּת ובהירוּת.
“אֲנִי מִצְטַעֶרֶת”: כמה אומץ ודיוק נדרשים כדי להגיע, בספר שירה ראשון, לשיר בן שתי מילים שזו לשונו. שתי המילים האלה, לקראת הסוף, לכאורה רק חוזרות על פתיחת הספר: “אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיזֶה צַעַר אָחַז בִּי”. אבל למען האמת הספר אינו על אי-ידיעת הצער, אלא על התגלותו ההדרגתית כמשהו שגם אם אי-אפשר להגדירו הוא מובן כמעט כזהֶה ל”אני”. “אני מצטערת” אינה מלמול נימוסִי אגבי, אלא הצהרה על קיום ועצמיות, על “מה אני עושָׂה בכתיבה” (מתוך גב הספר, מאת עורך הספר, דרור בורשטיין).
-
מינכן
יאיר אסוליןבספר “מינכן” פואמה אחת ארוכה, מרוסקת, המלֻווה בשלושה שירי נעילה מז’וריים. זוהי פואמה על בדידות, אהבה ושוטטות, על אמונה ועל גלות. הספר, שבונה קול רווי שתיקה, שתיקה הנולדת ממצב הבדידות של יהודי דתי מתבונן בגרמניה – מסתיים בצעקה גדולה של כאב ומחאה, צעקה שיכולה להסביר גם את היציאה לגלוּת.
ספרו הראשון של יאיר אסולין (יליד 1986), “נסיעה”, זכה בפרס ספיר ובפרס שרת התרבות לספר ביכורים (2011). בשנים האחרונות הוא כותב טור קבוע בעיתון “הארץ”.
עתה רואים אור בו-זמנית שני ספרים חדשים שלו: ספר השירה “מינכן” (הליקון) והרומן “הדברים עצמם” (חרגול-מודן).
בני ציפר כתב על יאיר אסולין: “אסולין מצטייר לי פתאום כיורשו של פנחס שׂדה… אסולין, כשׂדה לפניו, מציג במערומיה את מצוקתו הנפשית של האדם, כל אדם”. -
ילד
עדי עסיס“ילד”, ספרו של עדי עסיס מורכב משלושה חלקים שונים מאוד. לבו של הספר הוא מחזור השירה הפותח, שעניינו נקודת מבט גברית במאמצי הולדה שאינם עולים יפה. זוהי קינה מאופקת על הגבריות ועל זוגיות שהצלע השלישית בה נעדרת.
הילד שאליו פונים השירים הופך במהלך הקריאה לדמות שנוכחותה ההולכת וגוברת מסמנת דווקא את אי-אפשרותה. למעשה הספר יוצר קטגוריה חדשה של אדם: מישהו שאינו מת (שהרי טרם נולד) ואינו חי (מאותה סיבה ממש). ועם זאת, למרות קיומו המוטל בספק, הילד קיים, ולא רק שהוא קיים, אוהבים אותו. אהבה רבה של היעדר מוחלט.
חלקו השני של הספר אף הוא ביטוי של “ילד” אבל במובן אחר: אלו שירי דמיון מסחררים, שאינם מדברים על ילד שאיננו אלא מדברים את הילדוּת ואת נוכחותה התודעתית בכתיבת שירה.
בחטיבה המסיימת את הספר מוצגים כמה עשרות “סטטוסים” פואטיים מרהיבים שנכתבו במקורם כהודעות פייסבוק. הטון שוב משתנה, אך למען האמת, יחסי האהבה והזוגיות של שירי “ילד”, שצל ההיעדר מעיב עליהם, מוצגים כאן מזווית אחרת, יומיומית יותר ולפעמים אפילו מאושרת. חטיבת ה”סטטוסים” מאירה באור חדש, ולפעמים הפוך, את הזוגיות העצובה של השירים הראשונים, ופותחת את הספר לקריאה אחרת. -
מחברות התבוסה
יעקב ביטוןהַשְּׁקֵדִיָּה פָּרְצָה
לְאַט
בַּגִּנָּה עַל כִּסֵּא הָעֵץ
גִּלַּחְנוּ אֶת סַבָּא -
כמה זמן עוד נשאר איננה שאלה אלא דלת
ישראל אלירז“האם יש מילה אחת שתכיל את כל הקורה בינינו? פעם הייתה”. מה המילה הזאת? “אהבה”? הספר הזה כותב את האהבה בין איש לאישה ובין שניהם לָעולם. ואהבה זו, כדבר המוטו לספר, גדולה מן האוהב ומן האהובה. כשהיא הייתה, “גם הכלים חדלו להעלות על עצמם את האבק”.
“דבר אינו קיים אלא כדי שיתגלה על ידך”. ואפשר להחליף את המילה “דבר” ב”אישה”. איך לגלות אישה? אפשר להתבונן בה ולראות איך היא מגלה “גשם דק” בתוך כוס מוגבהת שהיא מחזיקה. או לראותה רואה “אבקת אור זהובה מתפזרת על קצות נעליה”. הספר הזה רואה את ראיית-הזולת. והמבטים נמשכים אל עיני הקורא.
ישראל אלירז רואה את המבט הזה, אבל גם מתאר את שברונו. לפעמים כך נראה זוג: “חצי תריס מכה חצי חלון כמו קפיץ מלכודת”. עין טרוקה. חלק מן האהבה הוא אובדנה. “פעם צברתָ ידע על גופך ליד גופה. עכשיו כלום”. הכלום הזה מוליד את השתיקה הרַבּה השורה על הספר. “מה נשאר? מעט. ואנו פונים אליו כאל כלי”. הספר הזה הוא כלי של “מה שנשאר”.
“כמה זמן עוד נשאר”: אפשר לשאול בעצב על כי יבוא יום שבו נוכל רק “להראות את גבנו לָעולם”. כלומר לצאת ממנו, או להיות ענוּשים בתוכו. אבל כשהשאלה הופכת ל”דלת” אפשר לשוב ולהיכנס. הדלת הזו יכולה להיפתח לכל אחד, תמיד. אלירז מעניק לנו מפתח. -
בעוד אלף ימים
גלית סליקטרבעוֹד אֶלֶף יָמִים יֻטְבְּעוּ עַל פָּנַי אַרְבָּעִים שָׁנָה כְּמַסֵּכַת מָוֶת.
בעוד אלף ימים הוא ספר השירה הראשון של גלית סליקטר, ילידת 1970, אשר שבה להתגורר בישראל אחרי תשע שנים בניו יורק, קהיר ופרינסטון. הספר יצא בהוצאתהליקון – העמותה לקידום השירה בישראל, בעריכתו של דרור בורשטיין, ובסיוע קרן יצחק לייב ורחל גולדברג – קרן קימת לישראל.
תחילתו של הספר היתה כבלוג בשם משפט אחד. הבלוג פורסם בעילום שם, והשירים נכתבו בקולו של גבר המצוי במרחק שלוש שנים משנתו הארבעים. עריכתו הראשונית של הספר נעשתה על-ידי אמיר אור, ולאחר פרישתו של אור מהליקון, החלה סליקטר בתהליך עריכה ממושך עם דרור בורשטיין, בו הדובר הפך לדוברת. הנושא העיקרי בו שירי הספר מתעסקים הוא זמן. השירים כתובים בסגנון פרוזאי ועיקרם קטעי זיכרונות ילדות ומיתולוגיות משפחתיות מחד, והתבוננות בהווה מאידך. בספר שזורים קטעי פרוזה קצרצרים המתכתבים עם השירים, וציטוטים מראיונות מוקלטים שהמשוררת ערכה עם סבתהּ המנוחה.