טקסט גב הכריכה
הרושם הכללי העולה מן הקריאה בשיריה של מיטל זהר הוא של דריכה על נורות מנופצות הממשיכות, למרות שבירתן ואולי מכוחה, להאיר – שילוב של פציעה מדממת עם שקיפוּת ובהירוּת.
“אֲנִי מִצְטַעֶרֶת”: כמה אומץ ודיוק נדרשים כדי להגיע, בספר שירה ראשון, לשיר בן שתי מילים שזו לשונו. שתי המילים האלה, לקראת הסוף, לכאורה רק חוזרות על פתיחת הספר: “אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיזֶה צַעַר אָחַז בִּי”. אבל למען האמת הספר אינו על אי-ידיעת הצער, אלא על התגלותו ההדרגתית כמשהו שגם אם אי-אפשר להגדירו הוא מובן כמעט כזהֶה ל”אני”. “אני מצטערת” אינה מלמול נימוסִי אגבי, אלא הצהרה על קיום ועצמיות, על “מה אני עושָׂה בכתיבה” (מתוך גב הספר, מאת עורך הספר, דרור בורשטיין).
אפילו האוויר
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיזֶה צַעַר אָחַז בִּי
כְּשֶׁקַּמְתִּי בֹּקֶר אֶחָד
לַקַּיְטָנָה שֶׁל הַחֶבְרָה לַהֲגַנַּת הַטֶּבַע
כְּמוֹ הַתֻּכִּי שֶׁמָּרַט אֶת נוֹצוֹתָיו
(קָרַע עַצְמוֹ לִגְזָרִים)
אֲבָל אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת אִמִּי
מַכָּה עַל יָדִי בְּכָל פַּעַם, וּבְכָל פַּעַם אוֹמֶרֶת
אִם עוֹד פַּעַם אַחַת.
אֵיךְ קַיִץ שָׁלֵם הָלַכְתִּי עִם יָדַיִם לְמַעְלָה.
וְאֶת הַלַּיְלָה שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי
אֶת אָבִי עוֹמֵד בַּפֶּתַח
קוֹרֵא לִי בְּשֵׁם חִבָּה, אוֹמֵר
לָמָּה, מֵיטַלִי, לָמָּה
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מָה אָבַד לִי
לְאֵיזֶה מָוֶת שִׁלַּמְתִּי כְּבָר אָז
בִּי, בְּשָׁנִים
כְּשֶׁסָּגַרְתִּי אֶת הַדֶּלֶת וְעָמַדְתִּי בּוֹכָה
מִזְרָקָה לְבָנָה בְּכִכָּר שֶׁל מֵתִים.
עַכְשָׁו הַבַּיִת רֵיק
כָּל כָּךְ שָׁקֵט שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲצֹם עַיִן
כֻּלָּם כְּבָר הָלְכוּ וַאֲנִי
בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית
רָצָה אַחֲרֵי הַכֶּלֶב הַחֵרֵשׁ, צוֹעֶקֶת
בּוֹא הַבַּיְתָה, בּוֹא הַבַּיְתָה. עַכְשָׁו
הַחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים
אֲפִלּוּ הָאֲוִיר יוֹצֵא
אִמִּי לֹא חוֹזֶרֶת וְאָבִי
לֹא בַּחוּץ, לֹא בַּבַּיִת
שׁוּב הַכִּכָּר מִתְמַלֵּאת וַאֲנִי מִתְיַצֶּבֶת
נִפְרֶדֶת בְּכֹחוֹת עַצְמִי.
מיטל זהר, ילידת 1984. בוגרת החוג לספרות עברית והמסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטה העברית. גרה בתל אביב. זהו ספרה הראשון.