טקסט גב הכריכה
הדבר הנוכח ביותר בספר השירים הראשון של נדיה עדינה רוז הוא החוסר. אין זה מפתיע כי השם שבחרה לספר הוא דיו של שלג, דיו שנעלמת פעמיים: לבנה כשלג על דף ונמסה כמותו. כל כך הרבה חסר בעולם שממנו צמחו השירים האלה: בצק תופח בלילות, אך למחרת מרדדים אותו על “מרחבי הבדידות”; ההרים עשויים לא מסלעים אלא משקט; כשהאב עומד למות הוא מַגלה את עצמו לסלון כדי “להרגיל” את האם לישון לבד. היא, עם מותו, קונה חלקת קבר זוגית, ובכך מסכלת את תכניתו, מחזירה את הֶחָסֵר אל שינה זוגית אבסורדית, אל חיים חדשים, כמעט עליזים. הספר הזה עושה משהו דומה. הוא מסרב להתרגל לחוסר ולבדידות, הוא קורא בשמם של הנוטשים.
זה ספר ראשון למשוררת (ילידת 1967), אך הוא גדוש בתלאות הקיום. הגירה, הורים קשישים, דודות דועכות, אחות שאיננה… אך באופן מפתיע אין זהו ספר קודר. אדרבא, המשוררת מזמנת את הגוורדיה של החסרים, מתבוננת בהם במבט שיש בו צער מהול בתום. בסיטואציה קשה של אמא שאינה יכולה עוד להתלבש בכוחות עצמה תופיע שמלתה, “שעדיין זוכרת / את אמי מתלבשת לבד”. דווקא הדבר שאמור היה לסמן את הקושי (השמלה) הופך למעין רוח-רפאים לא מפחידה הנושאת זיכרון טוב; כך, המבטים הריקים של האמא הדועכת הם מראֶה קשה, אבל בשיר המבטים צומחים והופכים לממשות, לעיר ובה פנסים וכיכרות, ובכך מוקנים לחייה האוזלים של האמא קיום וגודל, מכוח המבט והשיר. נכון, העיר הזאת ריקה, עצובה, עניה. אבל היא עיר. ואם העיר התרוקנה, תגור בה המשוררת, אפילו תצטרך לגור שם לבדה.
כמה אופייני לספר, שאפילו מציאת קברה של האחות מתואר במונחים של שמחה. הקיום האנושי “לא פטור ממס”, וזהו מס כבד מנשוא. אבל בשירי הספר אפילו תשלום המס היומי הופך לציור צבעוני, שבו מוסרת האדמה “חשבוניות ורודות וצהובות לשמַים”, מיתמרות כרוחות רפאים עטויות צבעים.
עורך: דרור בורשטיין