תיאור
עורכת: יעל גלוברמן
כתיבת שירה היתה מאז ומעולם אחד העיסוקים הבודדים ביותר, אפילו בין תחומי היצירה האחרים. אולי לכן אמר המשורר האמריקאי רוֹבּרט פְרוֹסט: משורר זה מצב, לא מקצוע. הצייר והפסל יכולים להכניס מודליסטים לחלל ולזמן שבו הם עובדים, ובכך – לתהליך היצירה שלהם. הכוריאוגרף עובד עם רקדנים, המנצח – עם נגנים. התסריטאי עובד לעיתים קרובות עם תסריטאים אחרים או עם מפיקים. המחזאי מגיע בדרך כלל לשלב שבו יעבוד עם שחקנים ובמאי, והבמאי – אם בתיאטרון ואם בקולנוע – עובד עם עיר קטנה של אנשי מקצוע. אבל המשורר והסופר עובדים לבד. וגם פה קיים הבדל, שככותבת פרוזה ושירה אני מכירה היטב: שלא כמו הסופר, שיוצר לעצמו שיגרת “יום עבודה”, ומתיישב לשולחן הכתיבה בשעות קבועות, המשורר יכול להתיישב לאותו שולחן, אם ירצה, אבל ימצא שלא אז ייכתבו השירים… אפשר לומר שהסופר “ממשיך”. הוא ממשיך מן המקום שבו הפסיק אתמול, והוא חייב ליצור המשכיות או רצף גם בזמני העבודה, תשתית זמנים שתאפשר השלמת ספר בן מאתיים עמודים. בכתיבת שירה, אספקט ההמשכיות של התפתחות עלילה ודמויות – ולפיכך של זמן – פשוט אינו קיים.
המשורר אינו חוזר לנקודה מסוימת – הוא לעולם מתחיל. כמשורר, יש לך המון זמן פנוי שבו אתה “עדיין איכשהו” עובד… או בניסוח פואטי קצת יותר: כדי לכתוב שירה אתה חייב לבודד את עצמך לפרקי זמן ארוכים, העולים לאין ערוך על משך הכתיבה עצמה. ללכת בעולם ולהיות מסוגל להישאר לא־מוטמע בו, במידת מה, כדי שיתקיים המרחק הזה, שרק מֵעֵבֶר לו ודַרכּוֹ אפשר להתבונן בדברים, ולהקשיב למה שעולה בך עם ההתבוננות הזאת.
(יעל לוברמן, מתוך פתח הגיליון)