תיאור
נתן שלומוב / מ.מ בית דגן
הכיסא של סבא
ביום שסבא נפטר, מצאתי את הכיסא הישן שלו במרפסת. אף אחד לא
ישב עליו מאז. היו עליו סימנים של זמן ‐ צבע מתקלף, בורג רופף,
וריח של קפה שחור וסיפורים ישנים.
אימא רצתה לזרוק אותו, אבל אני ביקשתי לשמור. “זה רק כיסא,
נועם”, היא אמרה.
“זה לא רק כיסא,” לחשתי.
בלילות התגנבתי החוצה, התיישבתי עליו ודמיינתי שסבא עדיין פה,
מספר לי איך כשהיה קטן רכב על אופניים בלי בלמים, ואיך הכין
פיתות על סאג’ במדבר עם החברים שלו מהצבא.
יום אחד, החלטתי לשפץ את הכיסא. ליטשתי, צבעתי, החלפתי
את הבורג. כשהנחתי אותו בחזרה, הוא היה כמעט כמו חדש ‐ רק
הזיכרונות נשארו.
ביום הזיכרון סידרתי אותו בחזית הבית, עם שלט קטן שעליו כתבתי:
“לזכר סבא ‐ שהיה יושב, מקשיב, ומספר את החיים”.
אנשים עברו, קראו, חייכו. מישהו השאיר פרח.
אולי זה רק כיסא, אבל לפעמים ‐ הדברים הכי פשוטים מחזיקים את
הסיפורים הכי גדולים.