כאילו בידי הכוח – גליון 136

גיליון "כאילו בידיי הכוח" מתמקד באזלת היד, באבל על הזמן שחולף, בצעדים במקום. שׂרַי שביט מתוודה על כך שמשוררות אחרות מחזיקות אותה. שולמית אפפל מציעה לכתוב רק אם את חייבת. אורית נוימאיר פוטשניק חיברה צלילים של התנשפות, התייגעות וריצות. ויליאם קרלוס ויליאמס מזכיר לנו שהשירה היא אמנות קשה, שדקדוקיה דורשים את כל תשומת הלב שלנו. וז'ילא מוסאעד זוכרת את הערבים המסוימים, שבהם באה מילה להציל אותנו, ונפלנו שדודים בזרועות השירה.
עורכת:  נוית בראל

50 

קטגוריה:

תיאור

"אינני יודעת אם חשת אי פעם הרגשה מוזרה זו, שהזמן חולף מעליך בלי לשתף פעולה איתך". כך כתבה לאה גולדברג לפני שישים שנה בדיוק במכתב לטוביה ריבּנר. "כאילו כל יום מרמה אותי, הוא עובר ואני נשארת באותו מקום עצמו ואינני מנסה אפילו לעשות איזה צעד קדימה. על שולחן הכתיבה שלי נצטברו מכתבים, כתבי יד, ספרים, והכל היה שייך לאיזה עבר שאיננו רוצה להסתיים, כאילו בכל מקום שׂמו שלוש נקודות, זה סימן ההפסק ה'בלתי הוגן' של המאה הקודמת, ולא בא המשך". על רמאות כזאת, של הזמן ושל הכוח שבידינו לצעוד קדימה, נכתב בגיליון בעשרות אופנים ובעברית אחת. שׂרַי שביט מתוודה על כך שמשוררות אחרות מחזיקות אותה. שולמית אפפל מציעה לכתוב רק אם את חייבת. אורית נוימאיר פוטשניק חיברה צלילים של התנשפות, התייגעות וריצות. ויליאם קרלוס ויליאמס מזכיר לנו שהשירה היא אמנות קשה, שדקדוקיה דורשים את כל תשומת הלב שלנו. וז'ילא מוסאעד זוכרת את הערבים המסוימים, שבהם באה מילה להציל אותנו, ונפלנו שדודים בזרועות השירה.