גיליון 147: עצמתי עינַי לראות

“זאת חוויה משונה, לשכב בחושך ולהקשיב
לזמזום הצרעה שעלולה בכל רגע לעקוץ
אותך למוות”, כתבה וירג’יניה וולף לפני 85
שנים, כשהתגוררה בעיר שהופגזה כל הזמן,
במלחמה אחרת.

“אבל הקול הזה”, העידה וולף, “הרבה יותר
מתפילות והמנונים, צריך לאלץ אותנו
לחשוב על השלום”. את הגיליון הכנו בזמן
מלחמה, והוא מורכב מפיסות קטנות של
הממשי, ומאפשרויות שונות למחשבה.

“אנחנו יכולות להילחם באמצעות כוח
המחשבה”, כתבה וולף. “אנחנו יכולות לייצר
רעיונות… אנחנו חייבות להיות מסוגלות
לשגר אותם החוצה. אנחנו חייבות להפוך
אותם לפעולה”.

נדב ליניאל כתב כאן על החומר האפל שבין
הדברים, אוהד אוחיון – על אישה ספוגה
בתוך אֵבל, יולי ורשבסקי – על סמטאות
שתוקות במהלך שירות מילואים בשטחים,
ויודית שחר – על רצון לשמחה. “בכל רגע
פצצה יכולה ליפול על החדר שלי בדיוק”,
כתבה וולף. “הפחד עובר מהר, הרוח
מתעוררת ומחיה את עצמה דרך ניסיון
ליצור”. וכך הגיליון שלנו, נקודות מגע
שיוצרות עם העולם ומדברות עליו.

נוית בראל

50 

קטגוריה:

תיאור

כל יום / אינגבורג בכמן
תרגם: אלעד זרט

הַמִּלְחָמָה אֵינֶנָּה מֻכְרֶזֶת עוֹד,
אֶלָּא נִמְשֶׁכֶת. הַבִּלְתִּי נִתְפָּס
נַעֲשֶׂה לְשִׁגְרָה. הַגִּבּוֹר
נִשְׁאָר הַרְחֵק מִן הַקְּרָבוֹת. הַחַלָּשׁ
הָעֳבַר אֶל אֲזוֹרֵי הָאֵשׁ.
מַדֵּי הַיּוֹם הֵם הַסַּבְלָנוּת,
וְהָעִטּוּר – כּוֹכָב שֶׁל תִּקְוָה
עָלוּב מֵעַל הַלֵּב.

הוּא מֻעֲנָק
כְּשֶׁדָּבָר אֵינוֹ קוֹרֶה עוֹד,
כְּשֶׁרַעַם הַתֻּפִּים דָּמַם,
כְּשֶׁהָאוֹיֵב נַעֲשָׂה בִּלְתִּי נִרְאֶה,
וְצִלּוֹ שֶׁל חִמּוּשׁ נִצְחִי
מְכַסֶּה אֶת הַשָּׁמַיִם.

הוּא מֻעֲנָק
עַל עֲרִיקָה מִן הַדֶּגֶל,
עַל אֹמֶץ מוּל הַיְּדִיד,
עַל חֲשִׂיפַת סוֹדוֹת שֶׁאֵינָם רְאוּיִים
וְעַל אִי־צִיּוּת
לְכָל פְּקֻדָּה.

Your web browser doesn't have a PDF plugin. Instead you can click here to download the PDF file.