גיליון 146: עד אפס אור

אור וחושך משמשים בערבוביה בגיליון זה, כמטאפורה וכחומרי עולם, ומעידים על שפיות בעולם של איוולת ועל צל בעולם מסַנוור. הנביא ישעיהו דיבר על האל כשאמר “יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע”, ובימי מלחמה אנחנו שבים ושואלים על חילופי האור והחושך, על שיווי המשקל ביניהם. בלב הגיליון מסתהּ של שירה סתיו, “חומר אפל”, שנכתבה על מקום צפוני, שבו חושך שולט בכל שעות היממה, כך ש”הכל נעשה אפל וחי בה במידה, לא מוכר, מעורר שאלה, לְעולם טעון הסבר שאיננו ניתן”. בשירו של אלמוג בֶּהַר, “ביוגרפיה ג'”, ידיעות מתחלפות בחוסר ידיעה: “עדיין לא הבנתי איך אחרי שאמר ויהי אור נוצר האור, ולמה לא הוצרך לומר ויהי חושך כדי שיהיה חושך, ומה ברא כשהבדיל בין חושך לאור”. אפרת מישורי מזכירה אף היא את יתרונותיו היחסיים של האופל, שמקשיב לקולות הציפורים, שמתרצה לאור הבוקר. שייקספיר בתרגום אברהם עוז מצהיר על מה שהוא רואה בחלום, “זֹהַר אָפֵל בְּבֹהַק חֲשֵׁכָה גּוֹרֶפֶת”, ונדב ליניאל מצטט את הקול שאמור לקרוא לחזור, צליל הקול שהוא “כַּאֲלֻמַּת / אוֹר בְּתַחְתִּית הָאֲגַם”. זהו גיליון על עיניים שהתרגלו לחושך, ומתחילות להבחין במה שמתרחש במרחב החשוך, ועל עיניים שנצרבו מן האור ומסוגלות לזהות הילות נסתרות.

נָוית בראל