גיליון 144: מה שעושה אותנו עצובים, נשאר איתנו

זהו גיליון חגיגי לציון מאה שנים להולדת המשורר יהודה עמיחי (2000-1924), חתן פרס ישראל. עמיחי אהב שירה שנכתבת מתוך הנאה שבעשייה, לא במאמץ ובכפייה, והאמין שהיותו משורר מסייע לו לא רק להתגבר על קשייו אלא גם להציע נחמה ולסייע לאחרים. משוררות ומשוררים פגשו בגיליון זה בעמיחי ביצירותיהם החדשות. ביניהם, מאיה בז’רנו נזכרה בחום שעלה מנוכחותו הממשית, אלמוג בֶּהַר המשיך את המטאפוריקה הטראגית של שירת המלחמה לעמיחי, ולי ממן הציעה שימוש אחר בצירופים מוכרים משירת עמיחי. בין כותבי המאמרים, פרופ’ חנה קרונפלד המבקשת לשים זרקור על מהפכנותה של שירת עמיחי, שלמרות שהיתה פשוטה ואהובה על קהל רחב הביעה ביקורת על תפיסות העולם השולטות בזמנה; ד”ר רוביק רוזנטל מציג את הצד העשיר והדחוס של לשונו, ושחר־מריו מרדכי מעיד על יחסי קִרבה וריחוק עם שירתו של עמיחי. בגיליון שזוּרה תערוכה ייחודית מיצירתו החזותית של האמן גבי זלצמן, שמציג דיאלוג בין שני מדיומים עם ציורי הלשון של עמיחי.

נָוית בראל

—

“משוררים ואוהבים הם אנשים שחיים הרבה יותר את המציאות מאשר אנשי מדינה ואנשי חזון במירכאות כפולות. מכיוון שמשורר חייב להישאר תמיד במציאות – אסור לו לזייף במילים. כשאדם אומר ‘עם ישראל יחיה פה לנצח’, או כל הדברים האלה, אז אין לזה כיסוי. לכן אני אומר: אוהבים ומשוררים לא מעיזים יותר להגיד ‘לנֶצח’, מכיוון שאוהבים היום יודעים שהנצח שלהם זה לפעמים שבוע אחד, או לילה אחד, וזה שווה את כל הנצח, ולכן לא אומרים את זה. מילים כמו ‘לנצח’ נתרוקנו מתוכנן, ולכן העיתונות, מנהיגים, נואמים – חוטפים את זה. את כל המילים הרמות תמצא בפי נואמים. למשל לפני יום העצמאות ויום הזיכרון, את המילים הנשגבות על נופלים במלחמה אומרים בדרך כלל עסקנים ונואמים, ואני לא מטיל ספק שהם עצובים על זה, אבל נניח ‘שׂמו נפשם בכפם’ ו’השליכו עצמם מנגד’ או ‘הקריבו עצמם על מזבח המולדת’. האם מישהו שאומר את זה – ולא חשוב אם זה אנשי שמאל וימין, ‘להקריב את עצמם למען משהו’ זה אצלם צ’יק צ’ק הולך – האם פעם חשבו מה זה ‘אדם מקריב את עצמו’? ‘על מזבח המולדת’? הם מזלזלים גם במולדת, גם במזבח וגם באדם, מכיוון שהם מזלזלים במילה. והייתי אומר שהתפקיד הגדול ביותר של משוררים זה להחזיר למילה את המוסריות האמיתית שלה”.

יהודה עמיחי, מתוך “דיוקני יוצרים”, סדרה תיעודית של רשות השידור בבימוי משה אבני, 1982.