עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> אמיר אור / הגביע הוא שלנו

אמיר אור / הגביע הוא שלנו

הרבה רפש ניוּ-אֵיג'י הוטל במאה הקודמת בפניה הקורנות של ההצלחה. בהשפעת שנות השישים ותורות מזרחיות הוקענו, ולא בלי סיבה, את השאפתנות העיוורת – זו המשעבדת את האדם כליל לשירותה והופכת אותו לדורסני, מתרפס או צבוע. בו-בזמן חשוב להבחין בכך שאותה ביקורת מעולם לא הציבה גבול ברור בין שאיפה טבעית להישג לבין שאפתנות-יתר – ולא בכדי. רעיונות אלה נולדו מתוך מחאה חברתית, וכדרכה של ריאקציה לא היססו לכרוך את החומרנות עם התרבות החומרית כולה, ואת השאפתנות הקפיטליסטית – עם עצם השאיפה להצטיינות ולהישג במערכות חברתיות וכלכליות. בהיסטוריה של הרעיונות ביקורת גורפת מסוג זה אינה חדשה: היא היתה מצויה לרוב בתורות הברהמיניות והגנוסטיות, בבודהיזם ובנצרות הקדומה – ולמעשה בכל דת ששללה מעיקרם את חיי העולם הגשמי.
הבעיה בגישות מסוג זה היתה והינה בזה שביקורת מוקצנת היא לא פעם תרופה מרה אך נחוצה למציאות מרה, אבל אינה יכולה לשמש כתפריט תקין לגוף בריא. בדרך הטבע תפיסות שוללניות כאלה לא השמידו את העולם החומרי, אבל יצרו תרבויות שלמות של מוסר כפול: השאיפה האנושית להישג הוסוותה או שינתה את מטרותיה, אבל מכורח החיים עצמם – נותרה בעינה.
שאיפה להישג היא דחף בסיסי בחיי כל יצור: זוהי השאיפה למימוש הפוטנציאלים של הקיום. במלים אחרות, אדם חפץ-חיים שואף תמיד להעצימם, כלומר שואף להישג. משום כך התגברות על מכשולים בדרך להישג, או ההישג כשלעצמו, גורמים לנו שמחה. מימוש מוצלח של יכולות בונות הוא מטרה שקשה לערער עליה, אלא אם כן שוללים את החיים עצמם.

הישג הוא רכישתה של בעלות על מצב או דבר במסגרת 'משחק החיים', כלומר במסגרת דיאלוגית של תחרות: בין אדם לחברו, בין אדם לסביבתו, בין קבוצה לקבוצה – אבל קודם כל בין אדם לבין עצמו. כשאדם מנסה להשיג הישג עליו להתגבר על מכשולים פנימיים וחיצוניים, למצות את יכולותיו ולהתעלות על עצמו. ה'משחק' הזה, ומשחק בכלל, הוא כל מצב הכולל מידות משתנות של חופש מחשבה, חופש פעולה, מגבלות שיש להתגבר עליהן, ומטרות שיש להשיגן.
מטרות שהושגו הן בבחינת נכס שבבעלות מי שהִשׂיגן – הקריאה 'יש!' היא הצהרת בעלות על הישג. בו-בזמן, אם אותן מטרות שהושגו אינן מועמדות שוב בסכנת אובדן, הן אינן עוד חלק מן המשחק: 'יש!' הוא הכרזת בעלות על המטרה, ועל כן על סופו של אותו משחק שכוּון להשגתה.
אולם, כידוע, לא כל 'משחק' אנושי הוא בהכרח חיובי או בונה: הפעולות הנחוצות כדי להצליח בו עלולות להיות הרסניות ליחיד או לזולתו, ומעשה אחד עלול להפוך למחסום או מכשול למעשה אחר. ההיסטוריה האנושית מלמדת שלעיתים קרובות מדי גם הגבלה, חבלה והרס – גשמיים או רוחניים – עלולים לשמש כמטרה במשחק הישגִי של יחיד או קבוצה. במלים אחרות, כלליו של כל משחק שהחיים מאפשרים, ומידת החופש וההגבלה שהוא כולל, הם הנושא לכל שאלה מוסרית באשר היא. בכל חברה אנושית הישג הוא
עניין התלוי במסגרת שבהקשרה הוא נתפס כחיובי או כשלילי מבחינה מוסרית, חברתית או דתית.
כקבוצה, הישגים של ביטחון, רווחה והרמוניה חברתית הם הישגים שתומכים בהישרדותנו במובן הראשוני ביותר, ושום חברה אינה שורדת בלעדיהם. יתרה מזאת, לא הוכח מעולם שיש סתירה בין הישגים מסוג זה לבין הישגים מן הסוג המוסרי, הרוחני או האמנותי; אדרבה, בחשבון אחרון הטעם האפשרי היחיד לוויתור על השגת מטרות מן הסוג הראשון הוא כאשר אלה באות על חשבון היכולת להשיג מטרות מן הסוג השני. גם אין בכך לומר שהאחרונות תמיד עולות על הראשונות, ואף לא שסיווג כזה אפשרי באמת: כל הישג הוא חלק בלתי נפרד מן החירויות, הכללים והמטרות של ה'משחק' המאפשר אותו, וכל הישג הוא בעל תוכן מנטלי ורוחני.
"מה שמצליח הוא טוב מכל חוק", אמר מנאנדרוס; ואף שעל פניה מימרה זו נשמעת בלתי מוסרית ביותר, כשמחילים אותה בהחלה גמורה על מכלול חיי היחיד והחברה היא יוצרת הייררכיה ערכית לגמרי בין הישג להישג: הוויתור על הישגים מסוג כלשהו נמדד תמיד כנגד אפשרות של הישג גדול יותר או הישג לרבים יותר.
הבעיה שמועלית כבר בתיאודיציה הבבלית ובתנ"ך היא הישגיהם של אנשים לא מוסריים: "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה?" (ירמיהו יב 1), והמשתמע מכאן – אם "רשעים יעלוזו", מהו ההישג שישיג הצדיק בצדקתו?
כיתות ויחידים במערב ובמזרח – האביונים, הפרנציסקנים, סַנְיאסינים, דרווישים ואחרים – אף טענו שעושר העולם הזה מבטיח את עוני העולם הבא: "נקל לגמל לעבור בקוף מחט מִבּוא העשיר אל מלכות האלוהים" (מתי יט 20). הם חתכו חיתוך חד וקטגורי בין חומר לרוח ובין הישג 'חיצוני' ל'פנימי', והציבו אותם כסותרים זה את זה.
תמונת העולם הבא – גן-עדן מזה וגיהינום מזה – מתארת
למעשה את חיי הצדיק כהשקעה כדאית לטווח ארוך. אבל זהו רווח סמוי מעין, שקשה לסמוך עליו: אולי טובה ציפור אחת ביד בעולם הזה משתיים בגן-העדן – שישנו או שמא איננו. אפשר אפוא, שמעבר לכל הפלפולים התיאולוגיים היו אלה חושים מסחריים בריאים שהובילו את מושג הגמול הדתי בחזרה אל העולם הזה: התפיסות הפרוטסטנטיות של המעמד הבורגני במאה השש-עשרה ראו בהצלחתו החברתית והכלכלית של אדם אות לחסד האלוהי השוֹרה עליו, ובדומה גם במזרח הרחוק היו שפירשו הצלחה כזו כסימן לגמוּל על מעשים טובים, שאם לא נעשו בחיים האלה, הרי בוודאי עמדו לזכותו של האדם המצליח מעשיו בגלגולי הנפש הקודמים. באופן זה הישגים סוציו-אקונומיים בעולם הזה הפכו מבעיה תיאולוגית של "רשע וטוב לו" לאישור מוסרי וחברתי לאזרח בעל הישגים.
אבל הֶכשרים אלה להצלחה היו בעלי אופי שונה והניבו תוצאות שונות: באירופה, שלא כמו בהודו, ההישג לא נתפס כפרי העבר אלא כהזמנה ליוזמה ולעשייה בהווה. תפיסות אלה הן שהפכו את המערב למה שהינו היום – מקום תחרותי ומשגשג, המבטיח קיום חומרי נאות והשכלה בסיסית לכל אדם. כך גם השגשוג המודרני במזרח מיוסד על הקונפוציאניוּת ולא על הבודהיזם – על מחשבה מחייבת חיים ולא על תורה של הימנעות.
כמובן, בעושר ובעוצמה חברתית טמון גם פוטנציאל לא מבוטל לצביעות ולשחיתות מידות; אבל הוא הדין באצטלת העוני הקדוש של נזירים, קדושים ודרווישים למיניהם, שצביעותם פירנסה לא מעט מהספרות הסאטירית במערב ובמזרח. בחשבון אחרון, לא הישג חיצוני כלשהו ולא ההימנעות ממנו קובעים את ערכו. אלה אינם ניתנים להערכה אלא רק ביחס להישג או לכישלון הרוחניים הכרוכים בהם.
גם כשיש השׂגות על טיבם, על כדאיותם או על מוסריותם של הישגים מסוימים, הרי זה תמיד בהשוואה או כברירה מוציאה שכנגד הישגים אפשריים אחרים. במקרה שהישג חומרי או חברתי כרוך בעוול, הרי שהוויתור עליו מבטא שאיפה להישג אחר, במישור המוסרי. בדומה, גם השאיפה הסטואית או הבודהיסטית להיפטר כליל מעצם התשוקה להישג גשמי כלשהו לא היתה אלא שאיפה להשיג הישג אחר, רוחני. הישגים של שלוות נפש, חמלה, שלמות פנימית או אושר הם הישגים מסדר אחר, אבל הם בהחלט הישגים.
משמעות מוסרית יוחסה להישג עוד בעולם העתיק, הן במזרח והן במערב. הדגם של 'איש המופת', 'הגיבור', התגלגל בגלגולים חברתיים, דתיים ואחרים, אך לא השתנה במהותו. האידיאל היווני של הגיבור בה"א הידיעה – דגם המופת שלאורו התחנכו דורות של צעירים בעת העתיקה – התגלם בדמותו של אכילס בשירת האיליאס. זהו דגם של מיצוי הפוטנציאל האישי, האתי והחברתי עד תום, ללא רתיעה מן המתחייב מכך ולוּ גם במחיר החיים. באתוס ההומרי הנאמנות לאהוּב והמחויבות למופת ההירואי עולות בערכן על האפשרות לזכות בחיי שלווה אלמוניים עד שׂיבה טובה; כשהמחיר הוא הוויתור על ערכים אלה, אכילס בוחר במוות.
לאותו אידיאל אתי הירואי היו שותפים גם גיבורי המָהא-בְּהארָטה ההודית – 'הרעים' ו'הטובים' כאחד, ואף אין זה ברור כלל מי מן הקבוצות מצליחה לממשו באופן שלם יותר. הבְּהאגָוואדְגיטה – הפרק המפורסם ביותר בתוך האפוס הזה – מתארת את פקפוקו של הגיבור ארג'וּנה באותו אידיאל של מיצוי היכולת האישית במישור החברתי והאתי. דווקא במעמד הקריטי, שבו הצדדים היריבים נערכים לקרב המכריע, ארג'ונה מהסס ומטיל ספק בכללי המשחק עצמם. האל קרישנה, שנחלץ להתירו מספקותיו, מורה לו שחובתו היא למצות את תפקידו בעולם כלוחם, ועל כן עליו להילחם ללא היסוס, ואפילו בבני משפחתו. כל שעליו לעשות הוא לשנות את מהות המטרה: עליו להקדיש את מעשיו אלה לאל, ולא לחפש בהם את טובת ההנאה העצמית; לא להרהר אחר סדר העולם המשמש מסגרת ותכלית ליכולותיו, אלא למלא את תפקידו ואת ייעודו בהתמסרות שלמה. אותו אתוס הירואי מתגלגל ברוב התרבויות – החל באפוסים ואגדות-העם וכלה במערבונים ובקומיקס היפניים. ביסודו זהו אותו אתוס של תעוזה, הצטיינות וכיבוש עצמי שהורו מורים לאורך הדורות.
אם השאיפה להישג היא עניין הישרדותי כשלעצמו, הרי השאיפה לאתיזציה של ההישג היא שרתמה במודע את ההישג האישי לטובת הכלל, והיא שהמירה מלחמת כל בכל בתחרות חברתית בונה יותר – בעידוד ההצטיינות ובהכוונתה. מלחמת ההישרדות הראשונית – הקרב הפיזי בין קבוצות ויחידים על מִחיה, כבוד ושליטה – עוּדנה והוכוונה כבר בתרבויות העתיקות באמצעות מוסד התחרות.
התחרות התגלגלה מן הלוחמה אל הספורט, אל הפוליטיקה, הרטוריקה והוויכוח הפילוסופי, אל התיאטרון, המוסיקה והשירה, ולמעשה אל כל מטרה אנושית שמימשה סגולה אישית כלשהי. התחרות הפכה למסגרת מכוננת תרבות, שהתוותה את אופי ההישג האפשרי ליחיד במסגרת הקבוצה שבה חי ופעל.
בדגם הקלאסי של התחרות האינטלקטואלית נתפסה התחרות עצמה כבסיס אתי שאי-אפשר בלעדיו. הקרואים בהמשתה של אפלטון נאספים לחגוג את נצחונו של אגתון בתחרות כתיבת מחזה, והדיון ביניהם (על טיבו ומשמעותו של הכוח הארוטי) מתבסס על מה שהיה מובן מאליו לכל בני הזמן והמקום – החתירה למצוינות והשאיפה להישג. ארוס אינו אלא קטליזטור להשגת סגולות אישיות וחברתיות כאלה ואחרות. למעשה, בהחלה רחבה יותר, ניתן לתאר את הדיאלוג כולו כדיון על טבע החירויות והמגבלות של המשחק היצירתי על כלליו, על אמות-המידה שהוא מציב ועל מטרותיו.


באתי, כתבתי, ניצחתי

כל הישג הוא סוג של יצירת ממשות חדשה, אבל ההישג הרעיוני הוא זה המכונן ממשות תודעתית באופן בלתי אמצעי ביותר. "באתי, ראיתי, ניצחתי" – הודעתו המפורסמת של יוליוס קיסר לסנאט הרומי – היא עדיין הכרזה על הישג הרבה פחות מיידי מהבזק המחשבה של הגילוי המדעי או היצירה הפואטית. מהיר ככל שהיה, ההישג שעליו הכריז יוליוס (נצחונו על פרנאקס מלך פונטוס ב-47 לפנה"ס) הוא עדיין הצריך מסע צבאי, תכנון, אדמיניסטרציה וכו'. בהשוואה, קולרידג' שחלם את שירו "קובלאי חאן", המשוררים הסמוראים שחיברו את שיר המוות שלהם ברגעם האחרון, או כל משורר ברגע ששרה עליו שירו – חוו הישג מיידי הנוצר וניתן באותו רגע עצמו: 'באתי= ראיתי=ניצחתי'.
בתחום היצירה אדם מתחרה קודם כל כנגד עצמו, אבל ההישג נבחן דווקא בהשפעתו על הרבים. ההיסטוריה של ההתפתחות האנושית היא בסופו של דבר ההיסטוריה של הרעיונות; כל הישגיה של האנושות הם הישגיה של ההכרה האנושית. המשורר יוצר בחומר הראשוני ביותר, בחומר המנטלי של חיים ועולמות אפשריים. מה שמשיג ההישג האמנותי הוא לא פחות מהעצָמה ועיצוב מחדש של העולם שבו אנחנו חיים: תובנה פואטית היא תפיסה מתחדשת של מציאות ורישום קווי המיתאר המנטליים להתפתחותה. המשורר יושב לו שם בגפו ו'חולם' מחדש את העולם, אבל בעצם המעשה הזה הוא נותן תוקף ומשמעות למציאות חיינו; בעצם יצירתו הוא ממשיך ובורא את העתיד המנטלי שממנו תקום התרבות שבה נחיה.
עם זאת, לא כל מי שניחן במתת המוזות בוחר להיות משורר. שכן בחירה כזו דורשת יותר מכשרון והתמדה; היא דורשת ויתור על הישגים אחרים למען ההישג היצירתי. מרגע שהמשורר בחר להיות משורר, הוא אינו שייך עוד לעצמו בלבד. היוצר הוצג בעל-כורחו ושלא בטובתו כשליח ציבור וכשעיר לעזאזל, כגיבור וכאנטי-גיבור, כחוטא וכקדוש, כנביא וכליצן על חבל. איננו מדברים בו כך בשפה מפורשת, אבל לעיתים נדמה שאין לנו מרטיר אחר ואין לנו נביא אחר
מלבדו – ואנחנו רוצים ואנחנו דורשים, ואנחנו מחכים לקורבן, לתוכחה, לאורקל. איננו עוקדים אותו למזבח ואיננו מוקיעים אותו על הצלב, אבל אנחנו משליכים אותו לביבים עד שיצייץ כעכברוש, ומאירים אותו בזרקורי התהילה עד שיתעוור. והאמת היא שיש משהו בתחושה הזאת: גם היוצר השקט ביותר הוא מורד ומהפכן המאיים בעצם יצירתו על הסדר הקיים של המציאות המוכרת. בדיוק משום כך הוא זוכה ליחס אינסטינקטיבי של יראה שיש עימה מידה של הרחקה: בין אם מרוממים אותו ובין אם בזים לו, הוא אינו נתפס כחלק מן הסדר החברתי ה'תקני'.
מעשה היצירה איננו רק חופש, אלא גם גבולות ומגבלות מיוחדים לעצמם. כל יצירה היא גם קבר: חיים שלא נחיו, קורבנות שהוקרבו, הישגים שלא הושגו. אמן יוצר הוא מי שלמרות זאת בחר שלא להתכחש ליכולותיו היצירתיות. הוא מתחייב לעמדה דיאלוגית מול החברה שבה הוא חי; הוא 'כפוי-ביטוי', והביטוי הזה מוענק לסביבתו במידה שהיא מאפשרת. אבל לרוב איננו גומלים ליוצר על תרומתו בהגינות: חברות רודניות מדכאות את חופש הביטוי שלו, וחברות 'חופשיות' מדכאות את תנאי היצירה שהוא זקוק להם – כלכלית ומנטלית.
הישגיה האמנותיים של חברה הם הישגים שקשה להגזים בערכם, אבל קל לשגות בהערכתם ובתרומתם. חברה שכשלה בשדה היצירה היא חברה שהתקבעה מחשבתית ויצירתית, ופגעה ביכולותיה לחדש את עצמה. בסופו של חשבון, האופן שבו אנחנו נוהגים באמן מעצב את התרבות שבה אנו חיים, מעצים או מחליש את חוסנה הרוחני של החברה, ומרחיב או מצמצם את כוחותיה החיוניים ואת דמיונה היוצר.
הישגי יצירה אינם דורשים מן החברה הקצאת משאבים רבה או קורבנות משמעותיים בתחומים אחרים, אלא בעיקר בגמול  יחס הולמים שימריצו את השאיפה להשגתם. מה קל מזה – אך מה קשה: החופש ליצור מציאות חליפית על פני הקיימת הוא חופש המאיים על כל שליט וכל שְליטה. השאיפה להישגים יצירתיים דורשת מן החברה ביטחון מספיק בערכיה ובחזונה על-מנת להסתכן בהתחדשותם, להציץ עין בעין בעתידיה האפשריים, ולהיוולד שוב ושוב מחדש.

הליקון 58, יש!, חורף 2004


להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים