עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> עודד וולקשטיין / "כמין חיה אני רואה": על הדרך אל השיר

עודד וולקשטיין / "כמין חיה אני רואה": על הדרך אל השיר

הִיא חַמָּה וּמְאָדָּמָה
כְּפִתְחָהּ שֶׁל הַיּוֹלֶדֶת.
מְלֵאָה לָהּ אֶרֶץ אֲדָמָה
וְלֹא נוֹעֶדֶת.
(אבות ישורון)

אין לשום עַם שום זכות על שום ארץ.
(ישעיהו לייבוביץ')


האל והחושך – לפני הסילוף הראשון

המנַכֵס משהו מַגלֶה אותו, תמיד, למקום אחר: כך האוהב הקנאי, הצָר על פניו של אהובו מסכה, שכּכל שהיא נקרשת תחת ידיו פעימתו של הבשר החי הולכת ומקלישה מאחוריה. והמדַבֵּר, אבי כל האהבות המקנאות – מה נותר בכפותיו המזיעות לבד מִצַלמֵי פניו המתאמצים, קוּפּוֹת-עראי שנבצרותו של המקום טמנה בהן פרוטות של זמן? המדבֵּר יכול לשאת בפיו שמות, רק ככל שניתָן לו לשאתם לשווא. הלשון היא ערובת מרחקיו של המקום שהיא מְחַווה לעברו. מרתפיה לא נוצרו אלא כדי לנצור לבֶטח את שתיקתו הלא-נשברת של החושך המדוּבָּב בחללם; שתיקה, שהיא אוֹמַנתו של הזמן. כדי להקים לעצמה מאמינים, על הלשון לשוב ולפקוד בחשאי את השן הממוּגֶלת של כשלונה. בטבורו של זמן קניינו של החושך נפער חלל הפה: תא-וידויים לְשֵן חולה אחת, הַמְלינה על מכאוביה.
והלשון, אף שפניה נותרות חתומות, שומעת: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶךְ" (בראשית א 3). כמהלך ניכוסו של החושך, דומֶה כי הלשון רואה רק את האור שהיא חובשת על פניו. הזמן עצמו נולד בשִכחה הזאת. אך מהי שִכחה אם לא זיכרון קשה-כחלמיש, המתמיד במקום אחֵר? מהו זמן אם לא מרחב שמחַכֶּה? הלשון היא שִכחה, ששורשיה שחורים מרוב זיכרון; זמן שאֵלֶם המרחב קוצב שהות למִשׂחקו. מאור עיניו של כל פסוק בראשיתו ("וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר...") הוא בשורה על עיוורון, שנדחק אל אחריתו ("...וּבֵין הַחֹשֶךְ"). עוד המשפט מכה בנו בסנוורֵי הוּלדתו, האֵל כבר עוצם בפעם האחרונה את עיניו שקפאו. כך, "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶךְ קָרָא לָיְלָה, וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (שם, 5): בשעת הפצעתו של כל בוקר כמוס מקום שבו הלילה מתמיד לעולמים. בעומק עיניו הנפקחות של האדם מחפש האל ראָיות לעיוורון האצור תחת לשונו.


הנחש וחוה – הסילוף השני

תנובת האדמה מגלמת את היענותו של החומר ללשון המעבדת אותו, את גלגולו של המרחב במחזורים של זמן. האל מדשיא את הארץ, עוטֶה עליה שיח: נותן בה סימנים, חוקק בה חוק ועלילה. האדם חורש את פני האדמה תווים-תווים, המְדַמים את תשובת מעמקיה. וכל העת הזו הלשון זוכרת את שתיקתם:

אמר ר' פנחס בן יאיר: העץ הזה עד שלא אכל ממנו אדם הראשון לא נקרא שמו אלא "עץ" בלבד כשאר כל העצים, אבל משאכל ועבר על גזרתו של הקב"ה, נקרא שמו "עץ
הדעת טוב ורע" על שם סופו, כמו שמצינו דברים רבים שנקרא שמם על שם סופם.
"עץ בלבד כשאר כל העצים": משמע, סגולתו היחידה של העץ הזה ממוּנָה לו מכוח האיסור המקיף אותו, הופכו לתנובתה של חלקת אדמה, שאינה מניבה דבר בעבור האדם. מכל הגן האדמה הזאת אינה שלו או בשבילו. האל הפקיד עץ יחיד על מותר האדמה מכל שימושיה. עשרה קבין של זרוּת ירדו לאדמה, בא עץ אחד ונטל את כולם. עץ יחיד, שהארץ עוֹרָה אל עורקיו אפֵלה שלא נאוֹרה לְבוקרו של עולם. ומחוץ לחוגו של העץ היחיד, אדמה מגורשת מצל, מתלבנת תחת השמש, ראויה ומותרת – האדמה שלָאדם. הנחש מפתה את חוה לערער את המבנה הזה: "...וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן" (בראשית ג 1). אלוהים מעולם לא אמר זאת, כמובן: באמצעות האיסור הממקד הוא מירכז את יסודה הלא-נאכל של תוצרת האדמה. הנחש מבַזֵר את חלוּתו של האיסור, וממילא יסודו הלא-ניתן של הפרי נפוץ על פני המרחב כולו: לשיטתו של הנחש, כל תבואת האדמה אסורה, כל פרי אוצֵר איזה מִשקע לא-נועָד, שיַכהֶה את השיניים הננעצות אל ליבתו. כל מַענֵי האדמה אינם אלא קליפות, האוחזות את מיאוּנָהּ. אין זו הפראפרזה המסלפת הראשונה של הוראת-המִרכוז האלוהית. רש"י מפרש את "אָרוּר אַתָּה מִן-הָאֲדָמָה" (שם, ד 11) שמטיח אלוהים בקין: "יותר ממה שנתקללה היא כבר בעוונה". והביאור: "ולמה נתקללה ר' יהודה בר' שלום אמר, שעברה על הציווי שכך א"ל הקב"ה תדשא הארץ וגו' מה הפרי נאכל אף העץ נאכל, והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ דשא וגו' [עץ עושה פרי] הפרי נאכל והעץ אינו נאכל" (בראשית רבה ה ט). במלים אחרות, האל ביקש לגדור את יסודה הלא-נאכל של תנובת האדמה בחלקה יחידה אחת. האדמה, מצידה, התחכמה לו, ובראה את יבולה לא-נאכל לפחות במידה שהוא נאכל: כל פרי שניתן לאוכלו צומח על גבי עץ שאינו נאכל. כך אפשר להבין את ריכוזו הרועם של היסוד הלא-נאכל בעץ בודד כניסיון מצידו של אלוהים להשיב את פזוריו של היסוד הזה, שנפוצו לארבע כנפות תבל בשל חטאהּ של
האדמה. אלוהים כיוון להציג בעולם המַדְשיא את מראית היענותה של האדמה לחיזוריה של הלשון; על העולם הדמום של סירובה חישב למלוך לבדו. באה האדמה והחזירה לו לְשון שעטנז: היענות מסוגסגת בסירוב. העץ שפִּריו לא נועד למאכל האדם הוא טיהורה של לְשון האדמה, ערוגתו היא צלוחית-המוגלה שאליה מקווה האל לנקז את מוּרסָתו של הגמגום. אם רק יתיר לו האדם לעשות זאת, האל יָמוֹץ את הרעל עד תום: יעביר מן העולם את קַשיוּת-עורפה של האדמה. יגַלֵם עצמו בִּבדידות זִכרהּ. יִחיֶה על שִכחתה.
אבל הנחש מגניב אל גן-העדן – האתר של המִרכוז המתקן – את קולה העיקש של האדמה: הוא מבטל את האפקט של האיסור האלוהי מתוך שהוא מרחיב את חלותו, מבזר אותו. חוה, מצידה, ממהרת לתקן את הנחש, לקבץ את תפוצותיו של האיסור אל מרכזו של הגן: "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן נֹאכֵל: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן-תְּמֻתוּן" (בראשית ג 2-3). הנחש מחזיר לה במִלות הפיתוי המפורסמות – או שמא אלו דווקא מלים של אזהרה מפני הפיתוי שכבר גלום בנוסח האיסור המקורי? – "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (שם, 5). משמע, אם יתפתו אדם וחוה לעבור על האיסור – כלומר, לאשר את תוקפּהּ של הגדר המקיפה את העץ היחיד בעצם התשוקה לחצייתה – יבואו בשעריו של החוק. התשוקה אל חמדתה הלא-מנוצלת של האדמה ("נחמד") משועבדת כבר לתכלית הידיעה ("להשכיל"), התאווה העיוורת היא רק מצע לקידוחם של חללי העיניים: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (שם, 6). תאוותן של העיניים היא שפוקחת אותן, החמדה היא שמשכילה את המתפתה לה בדעת מבטו של אלוהים: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם..." (שם, 7).
האדמה המַמרה ניפּצה את תמונת דיוקנו של אלוהים, בזקה את קרעיה על פני הארץ, הִדשיאה אותם רסיסים-רסיסים – עלי-עשב ושבבי-עץ וגלעיני-פרי שלא נועדו. וזה עיקרו של הפרדוקס שאליו כיוון הנחש, בעל-בריתה של האדמה: אדם וחוה התאוו אל פריו של העץ היחיד מבעד לעיניים שעוד לא נפקחו ("תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם"); אלו העיניים שֶעָטו על פניה של האדמה רטייה של חושך. אך משהכריזו בתשוקתם, במו-סִמאונם, על נקודת-העיוורון שבתוך הגן – המקום האחד שבו הארץ אינה ראויה, אינה ניתנת – עיניהם של אדם וחוה נפקחו ("וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם"). זהו הרגע שבו האל פודה עצמו ממִריָהּ של האדמה: עיניו נפקחות עם עיני האדם ומבעדן כשאלה נפקחות לדַמוֹתו בצלמו של עיוורון שניתנו לו מקום, מרכז, דמות. ביסוד כינונו של המחוקק ניצבת מחווה ספקטקולרית של עיוורון. המכריז "וַיְהִי אוֹר" מִתגדר בַּחושך: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל-הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה" (שם, 8-9). "בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן" הוא וריאציה של "הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן", הלשון שנָקטה חוה כדי לסמן את מעמדו הבלעדי של העץ שפירותיו נאסרו: אדם וחוה מתחבאים מתחת לכסוּת החושך שתשוקתם חָפְתה על העץ היחיד, צרים בעבור האל בבוּאה שממנה יוכל לגזור את דמות עִוורונו-שלו – להפגינו, לשאול אותם במפגיע למקומם ("אַיֶּכָּה") – העיוורון שבהינף ניכוסו הוא יכול, סוף-סוף, לפקוח את עיניו. בניצוץ עיניהם הנפקחות של אדם וחוה ניתז "וַיְהִי אוֹר": מהלך זריחתו של הבוקר על פני הלילה, זמן שמרוצתו גוֹלָה את אוזנו של אלוהים, מכניסה אותו בסוד הישארותו של החושך. מספרת לו לבדו, כי כל הפסוקים מתים בחוסר-כל.
הקדשתו של העיוורון לאלוהים היא שגוזרת את נתינוּתם של אדם וחוה: רש"י מפרש את תהייתו הלא-מסתברת של הכל-יודע על מקום מחבואו של האדם: "כדי להיכנס עימו בדברים". משמע, במוצאה לשון החוק אינה אלא מילולו של
העיוורון האלוהי. רק כאדונם של שברי ההכרה והדיבור יכול אלוהים לדעת ולדבר כמחוקק. אפשר לחשוב על סוגיית "הכל צפוי והרשות נתונה" כניסוח של הפרדוקס הזה: סמכותו של האל נובעת מכך שהוא חולש על מרחבי אי-הידיעה. הוא כל-יודע מפני שהוא מכנס אליו את אי-הידיעה. הכל צפוי אפוא – כי האל יודע הכל – והרשות נתונה – כי אינו יודע דבר, כי כל אי-הידיעה היא נחלתו. כך אלוהים הוא השבר, שבין גדותיו נמתחת הלשון: נדידה בַּזמן שרגליה קלות ("הכל צפוי") כי כלֶיה ריקים ("הרשות נתונה").
אך לאדם לא נותר עוד דבר לא לדעת, לא לראות, לא לאכול: "...אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה..." (בראשית ג 17-19). גם מקומו של הנחש אינו נפקד: "...עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ" (שם, 14). האדם נידון לראות – לאכול – את כל האדמה ("בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה"). אלוהים יכול לחגוג את עִוורונו התיאטרלי, לשורר את כשלונו לדבֵּר, להשתחוות לבבואת עיניו הסומות הניבטת אליו מטבורו של הגן, להתפלש בחלקת אדמה לא-ראויה שנגדרה על פי מידותיו: "הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן" הוא הקרחת הבתולה שכל גן-הייצוגים משתרג על מיתאריה, המרכז האילם שלשון החוק חיה על כשלונה לדובבו. לאדם לא נותר אלא לעבוד את האדמה: להצטרך לה, להתגרש מעליה. לשונו תאכל עפר בלי לטעום את זרותו: האדם לא יראה עוד בעִוורונו לאדמה, לא יאכל מאי-ניתנותה למאכל, לא ישיר. האל הוליד את עצמו כאָב-מחוקק כאשר נטל עימו את התענוג הזה ללא שיור: ילד, אב ומשורר. האדם עוד ייאלץ לפשוע באלוהיו כדי לשוב וּלשַׁיֵר לו את מוֹתר האדמה מִשׂיחהּ, כדי לשוב ולשיר. האדם עוד יזדקק לקין. המקום שבו האדמה אינה ניתנת הוא מעתה אלוהים לבדו. האדם רשאי רק לשוב ולהתגרש מעל האדמה: לעבוד אותה, לנחול אותה, לאכול
מפריה. עליו לשוב ולהציג בפני אלוהיו את הקורבן הזה: להזכיר לאל כי רק לו יש – כי רק הוא, האל, סומא, כי רק הוא מוסיף לראות אל עִוורונה של האדמה, להיעתר לסרבנותה, לשעות לשתיקתה: השתיקה שבצלמהּ הוא הוליד את דברוֹ.
משצר את לשונו של החוק במו-פיו המתאווה אל העץ האחד, האדם יכול – נאלץ – להניח ללשון הזאת למַנות אותו לדוברהּ, ליצוק משמעות בתפקידו כשומר: "וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (שם, 24). רש"י: "'וישכן מקדם לגן-עדן' – לשמור את שמירת דרך מבוא הגן, שיש ללמוד שהיה אדם שם". האדם מעולם לא פּוּטר אפוא מן התפקיד שהוטל עליו. היה עליו רק ליילד את הלשון, שתיטיב לנסח בעבורו את יעדיו של התפקיד הזה עוד מלכתחילה, לפני הגירוש: על האדם לשמור את האתר שבו האדמה אומרת את זרותה מפני גישתו שלו – וכי מפני מי עוד יש לשומרו? השמירה על גן-העדן לא היתה מעולם אלא פרקטיקה של גירוש עצמי. השומר המעתיק את מקומו אל קדמת העדן הוא האדם המלמד עצמו לדבר בלשון שציווה לו החוק, הוא הסובייקט הנולד. הגירוש מגן-העדן הוא רק מעמד הולדתו של גירוש, שנֶהרָה בעצם הווייתו של הגן, בעצם יחידיותו של עץ הדעת. בתשוקתו אל פרי העץ הזה האדם פיסל גוף למחוותו הרפאית של החוק. תחת חופתו של העץ המומלך חטב האדם את צלליתו של אלוהים; גילף לה פנים, נקב בהן שתי עיניים שאפֵלתה של האדמה – סוד זרותה – נקוותה אל אישוניהן לאין שיור.
כדי להתבסס באורח בלעדי במעמדו ככל-יודע, האל היה חייב לנכס באורח בלעדי את אי-הידיעה הכּוּלִיִי – אי-ידיעתה של הארץ, שהיא ידיעתה באי-ניתנותה, בזרותה, שהיא ידיעתה בממשותה, שהיא כל הידיעה. כל-הידיעה האלוהית מתנודדת אפוא על נקודה שחורה, שכל עִוורונו של העולם – כל מידת אי-הידיעה השרויה בו – מכונס בה בצפיפות אינסופית. ברגע שנעצו את שיניהם בפרי העץ אשר בתוך הגן, אדם וחוה הניחו לאל את העיוורון וגירשו את עצמם לארץ הפיקחון הנצחי שהועיד להם: "וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן...". קֶדֶם – מקום זריחתה של השמש, מקום של אדמה ללא צל.



קין ואלוהים – הסילוף השלישי

הפרק הבא נפתח במעמד שבו החוק מזוקק לתמציתו: הקורבן. הבל שב ומבצע לעיניו המִתרצות של המחוקק את אקט הגירוש מן האדמה. הוא מקריב אותה (בתיווכן של החיות, המגלמות אותה), ממחיז את כניסתו למעגליו של דיבור המבוסס על הדרתה. הלשון שילמַד תורֶה לו את הדרך האחת שבה יוכל "לחזור" אל האדמה – משמע, לשוב-ולָצוּר את גירושו ממנה: כינונם של יחסי הקניין. לשון החוק מַגלָה את האדם מאִמהותה של האדמה מתוך שהיא אוכפת עליו לבעול אותה. אבל על פי הרמב"ן, האֵם המקראית מצפינה בשׂוֹרה חתרנית דווקא ברגע התגלותה המובהקת ביותר של הלשון הזאת – מתן השם: "וקראה האחד בשם קנין והשני הבל, כי קנין האדם להבל דמה, ולא רצתה לפרש זה. על כן לא נכתב טעם בשם השני. והסוד המקובל בענין הבל גדול מאד". עוד נשוב אל הסוד הזה. ובינתיים: ברגע שאמור היה לגלם, יותר מכל, את הגיונו המשתרר של הגירוש – כינונם של יחסי הקניין עם האדמה – חוה, האם, מתערבת ומקודדת אל בניה את היפוכו של הדבר הזה; הבילותם של יחסי הקניין, שפירושו שאין בעולם מה שאפשר לקנות ולבעול עד-גמירא, שכל פרי יפה למאכל הוא רק קצהו של עץ שאינו נאכל: חוה מאמצת, באיחור, את שׂיחוֹ המרדני של הנחש ("...לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן"); באיחור היא מבקשת לגרש את צאצאיה מקניינה של האדמה – משמע, לגרש אותם מן הגירוש. לפחות אחד משני בניה שועה לקריאתה: הוא מזדרז להפגין בפני האל סגולה, שמעמדו של האחרון תלוי בניכוסה הבלעדי – חוסר בקיאות בתחביר של ההקרבה, התרשלות ברטוריקה של הגירוש.
אברבנאל: "וַיְהִי-הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה (שם, ד 2): שקין לקח לו לאומנות לעבוד את האדמה, לפי שלא היה ירא אלוהים ולא חשש לקללת 'ארורה האדמה בעבורך' שנאמרה לאדם..." וגם: "...הכבוד מונע את האדם מכל מידה פחותה, ולכן היה הבל נכבד מטבעו, שר ושופט על מלאכתו, אבל קין היה עובד אדמה, טבעו נוטה אל החומרי, אשר קילל ה'..." ונקשיב: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" – האדמה מקוללת ככל שהיא בעבור האדם, במידה שהיא פונה אליו, במקום שבו היא מדברת עימו.
החוק ציווה לאדם לשון, המוליכה את תשוקתו לאדמה ובתוך כך מעכבת את דרכו אליה עד סוף כל הדיבור. המלים חיות על זרותן לָאדמה – וזרות לְדבר היא תמיד, בראש ובראשונה, הזרות לזרותו, החירשוּת ללְשון הפרידה המכלכלת את הווייתו. המלים המדובבות את האדמה אינן נענות אלא בתהודתן-שלהן, והכישלון הזה הוא שיוצק בהן את אונותן המשתיקה, הוא שמניח להן להיבדל מן האדמה – להדיר אותה, להמיר אותה, לדבר אותה. אם האדמה תהרוס אל בדלותן של המלים – משמע, תעַפֵּר את זרותן, תִיפָּעֵר תחת שאלתן, תשיב להן – תהא זו רעידת-אדמה. לועָהּ של ארץ מדברת יִבְלע את הדיבור אל מחשכיו. האדמה חייבת לשתוק, כדי שהאדם יוכל לעמוד בדיבורו – ובאשר ידבר, במרחבים שתותיר שתיקתה למלותיו, לא ידבר אלא אותה: יינשא ממנה והלאה על כנפותיהן של מלים שתפריח לו דממתה; ישוב לגרש עצמו מעל פניה במו-פיו; ישוב לשכך את זרותה בשפתיו; ישוב לבעול אותה, לנחול אותה, להתנחל בה.
הדיבור האפשרי של האדמה – פלישתו של החומר אל תחומהּ של הלשון – הוא מעתה אזור מקולל. רק האל רשאי ללמד לאדמה את לְשון הדברים האצורה בה, לחצוב בה עמקים של דיבור, לנַשֵׂא מתוכה הררים של תשובה. רק הוא
נוצֵר בעיניו את העיוורון, המניח לו לראות את אי-ניתנותה
למבט: הוא לבדו בעליו של הרעב, המנקר בו תמידית את אי-ניתנותה למאכל. הוא לבדו אדוניה של הבורות, המשכילה אותו באי-ניתנותה של האדמה לידיעה. רק הוא לבדו חולש על עדן נִבצרותה של ההוויה, שח אל זרותה: והיא תהילתו. כך האדמה מקוללת בעבור האדם, בדיוק במקום שבו היא מוקדשת לאלוהים.
קין מתיישב באתר האסור הזה, בתחומהּ של המאֵרה: שם הוא מבקש להחיות את שיחתם המוחרמת של האדם והאדמה – להוציא מן הארץ מלים שיזמנו את ממשותה; מלים קשות, שוקלות בְּכובד זרותה. מלים שיְפַגְלוּ את מזבחותיה של הלשון המוּתֶרת בתשובתה הרת-הפורענויות של האדמה, יכו בכוהניה בשורה של אלם, אֵד בָּאוּש מפיו המנוּגע של מי שלא ידע לכבוש את "טבעו הנוטה אל החומרי".
כך אין זה מקרה ששני המפתים הגדולים של הסיפור – הנחש וקין – כומסים את תמצית פיתויָם במשפטים חסרים, קטועים, מטונימיות לשוניות של אלם: הנחש הפונה אל חוה ומציע לה לסלף את האיסור האלוהי ולבזר את חלותו ("וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן" – הנחש עוצר כאן, ואינו משלים את המשפט), וקין המפתה את אחיו לצאת עימו אל השדה, שבו ירצח אותו – או שמא הוא אומר לו דברים אחרים לגמרי? ("וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" [שם, 8] – אבל מה אמר קין? לשונו של המספר כאן היא ייצוג מילולי של חסרון המלים). חסכים לשוניים, שברֵי דברים, פערים של שקט: בשני המקרים האלם הוא עיקרו של הפיתוי.
"...וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה': וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן..." (שם, 3). רש"י אומר: "מפרי האדמה: מן הגרוע". ואם כך, הדמיון בין קין לבין הנחש אינו מסתכם במחוות של מחסור לשוני. כמו הנחש בשעתו, גם קין מבקש לפתות את נמענו בפרי. האל מוצב כאן בתפקידה של חוה, הפרי הגרוע הוא תשלילו של הפרי הנכסף, פרי עץ הדעת. אך זהו תשליל שמחולל משהו במקור – ממש כפי שהפראפרזה המסלפת של הנחש חוללה משהו בציוויו המקורי של אלוהים: פרי עץ הדעת – פריו של העץ היחיד, הסגולי, המסומן – ייצג באופן ממַרכֵּז ובלעדי, אנטי-מטונימי, את יסודה הלא-נבעל, הלא-ניתן, של האדמה: הוא סָפַח את היסוד הזה אל תוכו, ולא שִייר דבר למרחב הסובב אותו. הפרי הגרוע – הפרי האנונימי, הסתמי, הלא-סינגולָרי – מייצג באופן מטונימי את היסוד הלא-נאכל, הלא-נצרך, של האדמה: אלמוניותו המקרית של הפרי הגרוע מכשירה אותו לאותת על המידה שבה היסוד הזה שרוי על פני האדמה כולה.
בניגוד לפרי הנכסף, שמירכֵּז את אי-ניתנותה של הארץ ("כמה אני מיוחד, אין עוד פירות כמוני!") הפרי הגרוע מבזר אותה ("אין בי כל ייחוד, הארץ מלאה פירות כמוני"). במלים אחרות: כמו מתוך היענות להנחיותיה המוצפנות של אמו, קין משחזר את שיחו של הנחש בדיוק ברגע המכריע, הגורלי, שבו חוה דחתה את הצעתו ודנה אנושוּת שלמה לעולם של יחסי קניין. הפרי האנונימי, הגרוע, "מסלף" את הפרי היחיד, הנכסף, ממש כדרך שהפראפרזה שייצר הנחש סילפה את לשון האיסור המקורי. אלוהים מוזמן להופיע בתפקידה של חוה ולתקן את המחדל שהאם עוד מתייסרת עליו: לשעות למִנחה, להתפתות לַבּיזור של אי-ניתנותה של האדמה על פני תבל רבה. ראינו כיצד האדם התקין את הבבואה, שממנה יכול האל לגזור את העיוורון ("אַיֶּכָּה?"), שעל ניכוסו הבלעדי מיוסדת סמכותו הכל-יודעת. כעת קין מבקש מאלוהים לראות את מנחתו, לראות בכלל: להתפרק מעִוורונו, להמטיר אותו בחלל העולם, להניח לחסדו של העיוורון הזה להימזג שווה בשווה, להתפשט מראש עפרות חלד ועד אחריתם: שלא יהיה עוד אדם בעולם שלא יראה, בחסות העיוורון הזה, את המידה שבה אדמתו או בניו או ארצו אינם נתונים לו. כדי שהמבט הזה יתרסס על פני המרחב, אלוהים נדרש כעת לנפץ את פניו לרסיסים; בשברונם יהיו פניו למעות של חושך, הנמטרות מכיסם הקרוע של השמים ומרוות את האדמה סוד. אלוהים נקרא לגלם את דמותה של האם המתפתה להעניק את אי-ניתנותה לעולם כולו, להשיב לנחש הן בשמה, להפקיר את לְשון החוק לרעש שהאדמה עתידה לחולל בה, להיקבר תחת הריסותיה, שהן שׂפתה של האדמה. אלוהים נדרש לִשעות למנחתו של הנחש. אדם וחוה נתנו לאל רגע של עיוורון מיוחס, שהיה לבבואה שבצלמה ברא את עצמו. קין, המבקש מאלוהים לראות את מנחתו, מפתה אותו ברגע אחד של פיקחון, שיהיה לו למסכת-מוות.
"וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא..." – לשון ה"גם" מעוררת בנו ציפייה ל"מִפְּרִי הָאֲדָמָה", אבל הבל "ממיר" את ציפייתנו ב"מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן". כמובן, ההמרה הזאת היא-היא מנחתו האמיתית של הבל, המשמעות הניצחת של קורבנו: המרת אי-ניתנותה של הארץ – פרי האדמה של קין – בשרשרת של יחסי קניין (הבל הוא הבעלים של "צֹאנוֹ", שהן "בעליהן" של ה"בְּכֹרוֹת" המשוּיכות אליהן, שהן בעליו של "חֶלְבֵהֶן") – רצף מחוות ההזדהות הקנייניות שמהן מפיק הסובייקט את זהותו, הזמן שכל המדברים חושך על פני תהום אזוּקים בְּשלשלותיו. זה המקום לשוב אל סודו של הבל.
הרמב"ן דורש: "ויש בעניין הבל סוד גדול מסודות התורה. מהות הסוד הוא עניין הגלגול...: וע"ש עוד בס' שמות ד"ה ומשה היה רועה, בכאן נרמז סוד הגלגול כפי מאמר הזוהר ויתר המקובלים והסוד בעניין הבל, ויהי הבל רועה צאן, וזהו ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, כי היה נזכר מה שאירע לו בהבטתו אשר בו נענש להרג בעבורה, כי כאשר שעה השי"ת אל מנחתו ותצא אש מלפני ה' ותאכל את מנחתו הציץ באש ונפגע".
האש שירדה ולָחְכה את קורבנו של הבל היא אפוא גלגול מקדים של התגלותו של החוק מבעד לסנה הבוער. הבל הוא גלגולו המקדים של משה, נציגו הגדול של החוק, דוברו ומנחילו: הבל הוא בא-כוחו הראשון של החוק, ההתגלמות האנושית החלוצית של לשונו. גוף נֶאכָּל בלשונות של אש, גָז לְאֵד של מלים. לְהבל-פה.
ואם כך, הבל מגיש לאלוהיו לשון. קין, לעומת זאת, מטיח בו אילמוּת. הבל מגיש לו דיבור, שחוליותיו אינן פנויות לשאגתה של אדמה, שאינה ניתנת. קין פורשׂ תחת השמים שתיקה, שבתוכה יכולה האדמה לרעוד.
אבל האל אינו מעוניין לפעור את לשונו לרעש האדמה. הוא דוחה מעליו את לשון-העילגים של קין. הפרי הגרוע, המספר בְּזָרוּתהּ של כל האדמה, הוא פרי אהבתם של אדם ואדמה: רק באהבה אתה יכול להשיט את מלותיך אל חופָיו של האהוב, שאינו טוען אותן אלא בזרותו, שאינו אומר לך אלא כי לא לך, כי לא תדע, ושם כל אהבתך. אבל האל לא שִייר לאדם אלא את הלשון המתחרשת של הקניין. על קין, אם כך, לשאול את דיבורו האחר מן השיח האחד שהוּתַר לו – שיח הניכור, הגירוש, הקורבן. לא נותר לו אלא לערבל את רכיביו של השיח הזה, להופכו על ראשו; לגלגל את סירובו לַדיבור בלשון הסילוף הפארודי.
האם לא זו היתה לשונו של הנחש כאשר ייצג-סילף את דברו של אלוהים? האם לא זו היתה לשונו שלו, כאשר גילם את תפקידו של הנחש וייצג-סילף את פרי עץ הדעת באמצעות הפרי הגרוע? האם לא מפני סכנותיה של הלשון הזאת – לשונם של הנחשים, של הרומשים והרובצים על הארץ – מתריע האל המאוּים ב"לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (שם, 7)? ומהם כל הסילופים הללו, אם לא הד נמשך ומתגלגל מן הסילוף הקדום ביותר של הציווי האלוהי; הסילוף שנעשה בידי אדמה המתעקשת להניב את זרותה, לספר בה כנגד איסורו של האל: "...א"ל הקב"ה תדשא הארץ דשא וגו' מה הפרי נאכל אף העץ נאכל, והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ דשא וגו'... הפרי נאכל והעץ אינו נאכל" (בראשית רבה, ה, ט).

קין והבל – הסילוף הרביעי

אלוהים רוצה אפוא קורבן? קין יספק לו את מבוקשו. אבל הפארודיה של מעמד הקורבן שקין עורך מתחת לשמים אינה אלא טקס הקרבתו של המקריב, של הדיבור, של המלה המשתיקה את זרותה של האדמה – של הבל. במקום לזבוח את גופהּ של האדמה כדי לפנות מקום ללשון החיה על קורבנה, קין עוקד אל המזבח את הדיבור של יחסי הקניין, ומזמין את האדמה לפעור את פיה, לשאוג באוזניו את זרותה. בהתחרשותו ללשונו של הבל ישמע קין את השאגה הזו. בהתעוורותו הרצחנית למִנחתו של אחיו ישוב לראות את האדמה והיא כולה חולות נודדים. קורבנו הפארודי של קין יוצא אפוא לבזוז מאלוהים את עִוורונו ולהוריד אותו אל העולם. האל, מצידו, מבקש מקין שיניח לעיוורון ליישן בערשׂו את אישוניו המלכותיים, שירשה לשמורות עיניו להיעצם על סודהּ המוחרם של האדמה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ..." (בראשית ד 9) – אם רק יידע קין להשיב על השאלה הזאת, אם רק ישיח את פיקחונו, יוכל האל לשוב ולהתנחל בעיוורון. כעת אלוהים הוא מי שמבקש לשחזר סצינה מן העבר: הוא שב ושואל, בשינויי הֶקשר וגירסה, "אַיֶּכָּה" (שם, ג 9), ומצפה מקין שישיב לו כדרך שהחזיר לו אדם. אבל קין אוחז באי-הידיעה ואינו מרפה: "...וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" (שם, ד 9): אני מרהיב לא לדעת כמוך, לא לראות כמוך – אינני שומר את אחי, את מוצאותיו ואת קניינו – אינני שומר כלום, אף שמאז ומעולם לא הועַדתָ אותי אלא לַשמירה – "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (שם, ב 15); שמירה שבְּהפקרתה חידשתי את זרותה של הארץ; רק אותה אני רואה עכשיו, מבעד לעִוורונך הנגזל. רק לדבָרהּ אני שומע, כי בקורבני נתתי לה לשון: כשפצתה את פיה ללעלע את דמיו השפוכים של הבל, האדמה צעקה – לא שמעת? כלום באמת אינך מבין מה עשיתי?
"וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה" (שם, ד 10) – מה עשית? עוללת בעפר את הלשון שציוויתי לך כדי להתגרש מִדבָרהּ של האדמה; כעת, במו-נפילתה אל החומר, הלשון ההרוגה הזו מוליכה אל העולם קול מן האדמה. רש"י מפרש את לשון הריבוי – "דְּמֵי אָחִיךָ" – בין השאר כך: "שעשה בו פצעים הרבה שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה" – משמע, קין התעמר בלשון הקניין, הלך והגיר אותה אל חומריותה של האדמה, פצע אותה שוב ושוב עד שפצה בעדה את פיה של הארץ. משמע, שירה. אלוהים שומע ומחרף: "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (שם, 11-12). דיבורה של האדמה ("...הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ") הוא רצח ("לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ"). בראש ובראשונה זהו הרצח של לשון החוק; הלשון הנכונה על ריקונו של העולם מסיפור זרותה של הארץ. לכן, תמיד, האדמה השָׂחה לאדם את זרותה היא תחום של חטא: הדים ובני-הדים של חטאהּ הקדמון של האדמה, שכרכה אל כל מה שנתנה את מידת אי-ניתנותה ("...הפרי נאכל והעץ אינו נאכל") – שדיברה: אחר-כך העזו, בזה אחר זה, הנחש, חוה וקין, לשוב ולהוליך את דבָרהּ. שיחתה האסורה של האדמה ("קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה") היא לעולם ציר של קללה ("אָרוּר אָתָּה מִן-הָאֲדָמָה"). כך, כמו בעל-כורחה, קללתו של האל היא התיבה שבה תוכל השיחה הזאת להוסיף ולהדהד. העקרוּת שנגזרת על האדמה תחת רגליו של קין תדובב את הניב החשאי של זרותה, את שיחו המוצפן של כל עץ שאינו נאכל: בסירובה לתת לקין מכוחה, האדמה תִּפצה תחתיו את תהומיותה. בלשון הקללה היא תוסיף להמתיק באוזניו פירות גרועים: האם לא לשמה של הלשון הזאת היה קין לעובד אדמה?
"הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ..." (שם, 14): קין מגורש מפני האדמה אל נדודיה, ממישוריה אל תהומותיה. "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-נוֹד קִדְמַת-עֵדֶן" (שם, 16). רש"י: "בארץ נוד: בארץ שכל הגולים נדים שם". משמע, רש"י מפרש את "נוד" כתואר לארץ (תואר-השם). אבל אונקלוס ות"י המתרגמים גורסים "ויתיב בארעא גלי ומטלטל...", משמע, "נוד" הוא תואר לישיבתו של קין בארץ קדמת-עדן (תואר-הפועל). והעיקר הוא, כמובן, בעמימות, בהתנודדותו של הפסוק בין שתי ההוראות, בהשתדכותן זו לזו: בנדודיו קין מגלם את נדודיה של הארץ, בגָלוּתו הוא מגַלֶה את גָלוּתהּ.
"...וַיָּשֵֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ" (שם, 15): קין הוא קרקס-נודד של חיזיון יחיד – שקיעתה של הלשון אל הבשר הנפער תחתיה, אל החומר המדַבֵּר ביניקתם של דמיה. בכל אתר שבו יטה הקרקס הזה את אוהלו, האדמה תפצה את פיה – תדבר, תהרוג: "כל מקום שהולך היתה הארץ מזדעזעת תחתיו..." (רש"י). "כשיצא כל מקום שהיה הולך היתה הארץ מזדעזעת מתחתיו, והיו חיות ובהמות מזדעזעות ואומרות מהו זה..." (תנחומה בראשית ט). עד אשר, לבסוף: "א"ל ארבע משפחות עתידות לצאת מהבל ובטלת מן העולם, כך תפתח הארץ את פיה ותבלע לך ארבע משפחות..." (שם, שם יא).
אות קין: זכר של שֵם – רש"י: "חקק לו אות משמו במצחו" – חותם שפתיו של המחוקק, רוח הרפאים של הבל. הד לשונו של החוק, שימור של תמציתה – ייסודו של אוניברסל בדיוני, המצאתה של ההומוגניות, כינונה של קהילה: "...לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם..." (בראשית ד 15), ובנוסח פי' המיוחס לרש"י: "לכן כל הורג קין, והלא אין בעולם אלא הוא ואדם מי יהרגנו...". אות קין: מאחז אחרון, רופף, של הסובייקטיביות, מחסום ארעי לְפיה של אדמה רעבה לדַבֵּר מבעד לשאון חוליותיו הנלעסות של הסובייקט: "כשיצא כל מקום שהיה הולך היתה הארץ מזדעזעת מתחתיו, והיו חיות ובהמות מזדעזעות ואומרות מהו זה, אומרות זו לזו קין הרג את הבל אחיו גזר הקב"ה עליו נע ונד תהיה, והן אומרות נלך אצלו ונאכלנו והיו מתכנסות ובאות אצלו" (תנחומא בראשית ט). ובדפוס אלקבץ (ובמהדורות רש"י מצויות בשם ס"א): "ד"א כל מוצאי יהרגני, הבהמה והחיה אבל בני אדם לא היו עדיין בעולם לירוא מהם כי אם אביו ואמו ומהם אין לו פחד שיהרגוהו, אלא זה אמר עד עכשיו היתה פחדתי על כל החיות שנאמר (בראשית ט ב) ומוראכם וחתכם יהיה וגו' ועכשיו בשביל זה לא ייראו ממני החיות ויהרגוני, מיד וישם ה' לקין (אות) החזיר את מוראו על הכל". אות קין: תיקון רפה ל"מהו זה" שנוהמות חיות הארץ, המרתו בקול-ענות ל"מיהו זה". חורבתו של 'אני'.
"כָּל-הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם". רש"י: "איני רוצה להינקם מקין עכשיו, לסוף שבעה דורות אני נוקם נקמתי ממנו שיעמוד למך מבני בניו ויהרגהו". שבעה דורות – הזמן הדרוש כדי להשיב את שבעת הימים על עקביהם, להפֵּך את סיפור הבריאה, להסב לאחור את מהלך כינונו של ה'אני'. שבעה דורות – הזמן הדרוש לשם הולדתו של למך. הזמן הדרוש לשקיעתה של האות אל הבשר, להשלמת מותו של הבל. הזמן הדרוש לאדמה כדי לפצות את פיה למלוא רוחבו, לדבר, לבלוע: "לערב יצאו נשיו של קיןִ אחריו מצאו זקינם הרוג ותובל קין בנם הרוג, ולמך, באותה שעה פתחה הארץ פיה ובלעה ד' משפחות חנוך ועירד מחויאל ומתושאל ונעשה למך מלאך המות, לקיים מה שנאמר כי שבעתיים יוקם קין" (שם, שם יא). הזמן הדרוש לעיוורון שגנב קין מאלוהיו לכסות כליל על עיניו, הזמן הדרוש לעיניים המוחשכות לצוד את החיה שנולדה ממותו של הסובייקט: "ויאמר לו ה' לכן כל הורג קין... למך בן בנו היה שביעי לדורות, וסומא, היה יוצא לצוד והיה בנו אוחזו בידו, כשהיה רואה אותו תינוק חיה, היה אומר לו, א"ל כמין חיה אני רואה, מתח את הקשת כנגדו והרג את קין..." (שם). הזמן הדרוש לשיר להדביר את הדיבור:

עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי
נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי
כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי
וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.
כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן
וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.
(בראשית ד 23-24)

שירו של למך הוא רעידת-אדמה: רעש הארץ, שהזדעזעותה מדברת מגרונן של הבהמות המביטות בקין ואומרות "מהו זה". כאשר אין עוד בכוחו של קין לתקן אותן ל"מיהו זה" – האות כבר שוקעת אל הבשר, העיוורון הולך ומכסה את העיניים – בא השיר ומחזיר להן נהמה.
אלוהים הציב את דמותו של ה'אני' המדַבֵּר כשומר, שיחצוץ בין האדם לבין דעת זרותה של האדמה. קין מעל בתפקידו: הוא הרג את צלם ה'אני' שלו, את דמות לשונו, את הבל. שירו של למך אינו אלא שאון מותו של הבל; שני פסוקיו נמשכים שבעה דורות. בסופם, רוחו של הבל פורשת למנוחתה.

הליקון 49, זָרוּת, סתיו 2002

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים