עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> משה רון / "הישג?"

משה רון / "הישג?"

לפני כמה ימים נעניתי להזמנתם של עורכי הליקון לכתוב משהו על "הישג". והנה עכשיו הפעלתי מחשב, פתחתי מסמך חדש וקראתי לו – באנגלית, כי נסיוני מלמדני שמוטב כך – achievement. מנסיוני, להתחיל זה כבר הישג. אבל לפעמים גם לקום בבוקר זה הישג, להגיע לכיור ולצחצח שיניים, שלא לדבר על פרויקט שאפתני יותר, כמו גילוח, שעשוי להיות כרוך בהבטה בראי.
על כן הישג גדול יותר אוּכל לזקוף לזכותי, מן הסתם, אם תיכתב המסה הזאת (למרות שפירוש המלה הוא "ניסיון" ולא יותר, הגדרת הז'אנר נראית לי כרגע יומרנית מדי; הבה נאמר הרשימה, או, פשוט, הטקסט). זה יהיה הישג, כי אז תיקבע העובדה, עדיין אלמנטרית למדי, שביצעתי מטלה שקיבלתי עלי, קיימתי הבטחה (ניטשה: האם האדם הוא יצור שמסוגל להבטיח הבטחות?).
אני מסתכל על זה קודם כל בממד הזמן, והדבר הראשון שאני רואה הוא שהמושג "הישג" קשור באופן יסודי בעצירה או בהפסקה: ההישג נקבע. הופעתו קוטעת את הזרימה הסתמית של הזמן, קובעת משהו בניגוד לה, מסמנת את רגע ההופעה הזאת כבעל ייחוד מתמשך. מה שהיה לפני שנקבע ההישג והופיע אינו מה שיהיה אחר-כך. מבחינה זו קיימת זיקה מהותית בין ההישג לבין אפשרות הכתיבה.
קביעת ההישג היא אפוא מִרחוּב של הזמן. כי ההישג הוא משהו שאני משיג, כלומר, מקיף או תוחם. ולא זו בלבד, אלא באופן שמשייך אותו אלי, מקנה לי בעלות או שליטה.
ההישג הוא תוצר של פעולת תפיסה. ואם נלך עם אחת מאפשרויותיו של הדימוי הזה – של לכידה, מה שמעלה בדמיון מרדף, או ציד. כדי להשיג משהו, או מישהו, תחילה עלי להדביק אותו – אם הוא מצוי בתנועה (והכל מצוי בה; אנחנו בזמן, והזמן הוא תנועה מתמדת).
אבל להשיג, לפחות בשפת הדיבור, זה לא רק להדביק, אלא להקדים את המתחרה. ובאופן אידיאלי – להקדים כל מתחרה אפשרי, לקבוע שיא, להציב אמת-מידה חדשה. הקיבוע והתיחום משנים כאן אוריינטציה, ואינם עוד רק סימון גבולו של מה שקדם להם, אלא חריגה אל מעבר לכל תקדים, הסגת גבול. ההישג מסיג את הגבול שהוא קובע.
כיוון שאני מצוי בתוך הזמן כפתיחה אל עתיד, אני נידון לחיות אותו באופן טלאולוגי. מפעם לפעם אני מקבל על עצמי מטלות, מציב לעצמי מטרות. השלמת הטקסט הקטן שאני מנסה לכתוב תקשר שני רגעים בסדרת הרגעים שמהווים את הקיום השוטף שלי: את הרגע שבו רציתי לראשונה לכתוב עם הרגע שבו סיימתי את הכתיבה (הכתיבה של מה שרציתי לכתוב, אם כי לא ידעתי מלכתחילה מה בדיוק ייכתב), דרך רגעים רבים אחרים (או מעבר לרגעים רבים אחרים), שבהם נסב קיומי על עניינים מעניינים שונים. אחדים מאותם רגעים ועניינים אין להם ולא כלום עם הטקסט על ה"הישג" ועם משימת כתיבתו. פה ושם עלה ה"הישג" בדעתי – מי יודע? אולי הופיע בחלומותי, הנשכחים כמעט ללא יוצא מהכלל – ועכשיו אני יושב מול המחשב כבר כמה וכמה דקות (בינתיים עניתי לטלפון, קמתי ויצאתי לסדר משהו, שאולי היה דחוף ואולי לא), דקות שמצטרפות לשעות, מתפרשׂות על פני ימים.
רגעי העבודה האלה – ה'אני' ההישגי שלי תמיד סבור שהם מעטים מדי, דלילים מדי – אפשר לראות בהם שלבים או תחנות בדרך אל ה"הישג"; ובמה שמושג באופן פרטני באותם רגעים – אמצעים לשם מטרה. מסתמן כאן איזשהו משק טלאולוגי של תשומה ותפוקה, השקעה ותשואה, עסקת חליפין מסועפת שאני עושה עם עצמי לאורך ציר הזמן:
הנה עכשיו אני מקבל על עצמי טִרחה, מאמץ, התרכזות (וההתרכזות היא מאמץ), הימנעות מהנאה, אולי אפילו סבל, שתמורתם אני מקווה לזכות (על אף נסיוני המעורב בעבר) בהישג, ביצירה, בנכס-צאן-ברזל – כל אלה ברגע עתידי כלשהו. הייתי מעדיף לישון, אבל החלטתי לרצות.
אני רוצה משמע אני קיים, ברגע הבודד. אבל אם אני רוצה, ופועל, וברגע מרוחק, פחות או יותר, לאורך ציר הזמן, משיג את מה שרציתי, אני נותן בכך לקיומי גם איזושהי המשכיות, אולי אפילו רציפות. אני יכול להתחיל לחשוב על עצמי כסובייקט במובן שאינו רק הימצאותי-כאן ממילא (להתיימר שהשבתי בחיוב על השאלה של ניטשה).
אפשר להעלות על הדעת גם דגם אחר, כזה שבו ההישג אינו כרוך באופן כה מובהק בכלכלת זמן טלאולוגית של הקרבה והשלכה, אלא עולה באופן ספונטני וכמו מאליו מתוך תהליך חיים רציף ומתמשך. האם 'המלט' הוא "הישג", הישג של ויליאם שייקספיר? או, דוגמה ברורה יותר, האם 'פנטגרואל' הוא "הישג" של ראבלה? הסולו של צ'ארלי פארקר ב"קוֹ קוֹ"? בדיעבד ברור שהתשובה היא "כן". אבל האוּמנם נכון לדַמות את שייקספיר או את ראבלה נאנקים תחת עול העִסקה השטנית עם הזמן, או משחררים אנחת רווחה קולוסאלית בטובלם את קולמוסם בקסת כדי להניח את הנקודה האחרונה בסוף הטקסט? את בֶּרְד טופח לעצמו על השכם כשהוא חוזר אל הנושא בסוף האִלתור לפני שירשה לעצמו לתור בעיניו את באי המועדון בחיפוש אחר ספַּק הרואין ידידותי? האוּמנם נאבקו האמנים הללו לכונן את עצמם כסובייקטים באמצעות נאמנות מאומצת להישגים שהועידו לעצמם?
בני תמותה רגילים יצטרכו כנראה תמיד, כפי שאומרים נגני ג'ז וספורטאים באמריקה, to pay their dues ("לשלם דמי חבר") בשנים של זיעה ועבודה קשה, לפני קצירת ההישגים (וגזירת הקופונים, שלא תמיד תבוא בהתאם).
את מחזותיו של שייקספיר קל לי יותר לדמות כפועל יוצא, כמעט תוצר לוואי, של כל הפעילות התיאטרונית שלו ושל קיומו המתמשך בכלל. אינני טוען שלא עבר שנים של התלמדות, שלא היו לו דֶדלַיינים, שמעולם לא הוכרח להתאמץ. אבל במקרה שלו, ושל פרקר, אולי פיקאסו, או מייקל ג'ורדן (וכל אחד יכול לחשוב על דוגמה משלו) נעים להאמין – ולוּ במעמד של אגדה – שההבחנה בין תהליך לתוצאה היתה הרבה פחות חדה, פחות מייגעת. הפרופורציות הן לגמרי אחרות. משעה שהתחברה כל החבילה המורכבת הזאת של כישרון מיוחד, מיומנות נרכשת ונסיבות מתאימות; ה"הישג" הופך לשיגרה, שעשויה להתלוות אליה מודעות, אבל נדמה שאין זה הכרחי לגמרי.
קל-וחומר יצירה דוגמת ה'אודיסיאה'; האם היתה או שהיא עדיין "הישג" במובנים שנידונו עד כה? מגוחך ואבסורדי, כמובן, וזאת מטעמים רבים ושונים, לחשוב על הומרוס כעל מי שנאבק בדרך הפתטית שתוארה למעלה לכונן את עצמו כסובייקט. אם אזכיר רק טעם אחד כזה, הלא מקדמַת-דנה רווחת הסברה שהומרוס לא היה ולא נברא כיחיד, ומכאן שגם אם ה'אודיסיאה' ראויה להיחשב "הישג", חזקה עליה שרכשה מעמד זה מחוץ לזירת הדרמה הפנים-אישית שבתוכה התחבטתי עד עכשיו.
יש, כמובן, הפנטזיות הספרותיות הנפלאות המתעקשות לדמות את ההישג מושג בלי לצאת מתוך הבועה האינטרא-סובייקטיבית. כך הצליח פֵּייטון פַרקְהאר להיחלץ מחבל התלייה שכבר נכרך סביב צווארו, לצנוח מהגשר אל מימי נחל הינשוף, לחמוק מרודפיו ולשוב אל ביתו ואל זרועות אשתו (בסיפורו של אַמבְּרוֹז בִּירְס, An Occurrence at" "Owl Creek Bridge); כך חנן האל את יארומיר חלאדיק בשנה שלמה להשלמת יצירתו, טראגיקומדיה בשלוש מערכות ובמשקל הֶקסאמֶטרי: "הוא סיים את המחזה שלו: לא היה עליו אלא להחליט לגבי שם-תואר אחד. הוא מצא אותו" (בורחס, "הנס הנסתר", בדיונות, עמ' 131). בשני המקרים מזכיר לנו מטח כיתת היורים, המסיים את הסיפור מיד אחר-כך, עד כמה נואשות הן הפנטזיות האלו.
ישנו גם הצייר תיאובלד בסיפורו של הנרי ג'יימס, "המדונה לעתיד לבוא", שביצוע גזר-דינו התעכב מעט יותר: עשרים שנה התמסר ליצירתו הגדולה בלי להעלות על הבד ולוּ משיחת מכחול משמעותית אחת, רק על-מנת להטיח בידידו-עדו הנאמן (המספר המהימן כביכול): "חזיונותינו זוהרים בדרכם הם, ולא לשווא חי אדם שראה את הדברים שראיתי אנוכי! ודאי לא תאמין בהם, כשאין בידי כל ראיה פרט לאותה פיסת אריג אכול עש; ברם, על-מנת לשכנע אותך, להקסים ולהדהים את העולם, אין אני זקוק אלא לידו של רפאל. מוחו כבר מצוי ברשותי!" (Complete Tales, III, 48).
הבועה, כמובן, אינה אלא אשליה רבתי. הגם שאני מאמין באמונה שלמה, שכל נסיונותי לעיל לנתח את חוויית הזמן ואת כלכלת התכלית המתנהלות בתוכה אינם רחוקים מאמת פנומנולוגית כלשהי, ברור שאין בהם כלשעצמם ולוּ התחלה של ביאור לממד הערכי של ה"הישג". והלא ה"הישג" יהיה "הישג" רק אם יהיה לו ערך. האם יש מי שעבד פעם כמורה, ולא ידע את תחושת התסכול היגע נוכח תלמיד שזכה לציון בינוני וממש לא מבין, כי "ככה אני הרגשתי כשקראתי את השיר וזה לקח לי המון זמן ועבדתי על זה נורא קשה ואני מוכרח ממוצע של 80 בשביל להמשיך לתואר שני"?
מורי ורבי הגדול, ו"ק וימסאט, יצא חוצץ לפני שנים רבות נגד מה שכינה "כשל ההתכוונות" בביקורת הספרות. הוא תבע מאיתנו לשפוט את היצירה לא על סמך מיני התרחשויות נפשיות מפוקפקות שאולי קדמו לה, ושממילא על פי-רוב
חסומה בפנינו הגישה לידיעה ברורה על אודותיהן, אלא על סמך מה שיש בה, מה שהיא בפועל. סוגת הביוגרפיה הספרותית היתה נחותה בעיניו מסוגת הביקורת, שתשתיתה תיאור ותכליתה שיפוט (להגנת הדרך שבחרתי ללכת בה כאן אומַר שאופק השאיפה של הטקסט הנוכחי נעצר בז'אנר המסה). כלל השיפוטים הביקורתיים המבוססים אמור להצטרף לקביעת קבוצת היצירות הראויות להשתמר: לקנון ספרותי. הוא האמין שהקריטריונים לעניין זה הם בסופו של דבר מוחלטים, ולכל הפחות עשויים להיות אובייקטיביים וסובסטנטיביים. בגירסה מתונה יותר, ולא תמיד מנוסחת במפורש, הציבו "מבקרים חדשים" אחרים כקריטריון-על כזה את המורכבות, ודוּבּר גם על "מתחים" ועל "איזונים", "אירוניה" ו"הרמוניה מאגדת על אף הכל". האנשים האלה שכחו, על פי-רוב, מנַיִן נחלו את העקרונות שעל פיהם בחרו מה לקרוא, מי יכול להיות שותף לעקרונות האלה ומי מודר משותפות כזו, על אילו הגדרות חברתיות ומצב היסטורי מושתתת הדומיננטיות שלהם. נסיונות לתת בערך סימנים סובסטנטיביים, אובייקטיביים ומוחלטים יותר לא עלו יפה, ולא נראה שהתקבלו על דעת הכלל. ובעשורים שבאו אחר-כך, המתקפה הכוללת על הסובייקט הממורכז, על רצונו לכוח, על יומרתו להמשכיות, על היערכותו נוכח העולם על-מנת לחלוש עליו – המתקפה הזאת לא הותירה הרבה ממרכיבי הערך הדרושים להגדרת ה"הישג" הספרותי.
מכל מקום, גם לאחר שאשמור את המסמך הזה שלי בפעם האחרונה לפני שאהפוך אותו ל-attachment ואלחץ send, עדיין תצטרך מערכת הליקון להחליט אם ה"הישג" שהושג (והאמינו לי, עבדתי עליו כהוגן) עומד באמות-המידה שלה. מה הן בדיוק אינני יודע, ואילו ידעתי ייתכן בהחלט שהייתי חולק עליהן, מקצתן או כולן.
כך או כך, הטקסט הקטן שלי יתחיל לעמוד למבחן כ"הישג" אפשרי רק ברגע שמישהו זולתי יהיה מוכן לייחס לו ערך, ולמשל, להדפיס אותו בפרסום שהוא עורך. אם זה יקרה, יוקנה לו בכך מעמד כלשהו בתוך קהילייה של קוראים. כל זה מהווה, במובן מסוים שמאפיל היום על דרכים קודמות לדיון בסוגיות של ערך, שדה-כוחות. לעניין יש ממד פוליטי. אני מקווה שאני נמצא בין ידידים.
במובן חשוב, כך היה מלכתחילה. כדי שכל הדרמה הפנימית דלעיל תוכל להתרחש, חייב היה המערך הנפשי שלי לכלול כוחות שונים. ייתכן שמה שדחף אותי לעשות את הדרוש כדי שתיכתב הרשימה הזאת היה ליבידו צרוף שעבר סובלימציה מתאימה. סביר יותר שהיתה כאן מעורבות מסיבית של איזה "אני עליון" או "אידיאל-אני", שתבעו ממני להתיישר עם הנורמות שלהם. ואלה, כידוע, אינם אלא סמכויות מופנמות של הורים, מורים וכו'. גם אם "האני ההישגי" שפעל כאן רצה בסך הכל להשיג יתרונות כלשהם בעולם הממשי, היתרונות האלה מתוּוכים בהכרח דרך מבטם המשקף והמאשר של אחרים.
ה"הישג" התרבותי או הספרותי אינו יכול להיות אקט או שיפוט של יחיד. נראה כי הוא תוצאה של מספר רב מאוד של מעשי הערכה ומעשים אחרים הנגזרים מהם במרחב אנושי גדול ולאורך זמן ממושך. עם זאת הוא אינו יכול להימדד בפשטות על פי עיקרון של "קול שווה לכל אדם", כי גם אם אין עמדה המסמיכה אדם יחיד כלשהו לחרוץ משפט סופי, בכל זאת יש עמדות המקנות למצויים בהן סמכות רבה או נחשבת יותר. בעיני זולתם. גם משך הזמן לבדו לא יספיק. הקוראן הוא "הישג" ללא עוררים, כי יש לו הרבה מאמינים כבר הרבה מאות שנים. אבל האם הוא "הישג" גדול יותר ממחזות שייקספיר, מ'הקומדיה האלוהית', מהדיאלוגים האפלטוניים, מהתנ"ך? והאם אמות-המידה הללו מוציאות מכלל אפשרות שגם Finnegans Wake ייחשב "הישג", למרות שאין לו ואף לא יהיו לו לעולם קוראים רבים מאוד, קל-וחומר מאמינים?
נראה כי שתי מגמות ממשיכות להתרוצץ בתוך מושג ה"הישג": מצד אחד – התביעה למוחלטות, או לפחות ליחידאות, לפריצת הדרך ולחוסר התקדים; מצד שני – היחסיות המשתמעת מהצורך באישור מזולת כלשהו, ומן הנטייה הרווחת כל-כך לדירוג. היחסיות הזאת מציעה לנו איזו נחמה פורתא. וכך יכול אדם להפיק מידה של סיפוק מהישג ספרותי בקנה-מידה בינלאומי, או שיינקינאי. או על פי אמות-מידה רלוונטיות לסונט (שיִכללו, נאמר, רק את עמיחי, או גם את פטררקה, שייקספיר ורילקה), או לטור סאטירי בעיתון (אלתרמן, קישון, דורון רוזנבלום?). וקבוצת כדורסל ישראלית שאינה מכבי תל-אביב יכולה לשמוח אם תסיים את הליגה במקום שני. הנאות שאני רחוק מלהקל ראש בהן, ושעו"ד שמעון מזרחי והומרוס מנועים מהן מכל וכל.

הליקון 58, יש!, חורף 2004

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים