עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> ריימונד קארבר / קצת פרוזה על שירה. מאנגלית: אמיר אור

ריימונד קארבר / קצת פרוזה על שירה. מאנגלית: אמיר אור


לפני שנים – משהו כמו 1956 או 1957 – כשהייתי בן עשרֵה, נשוי, משׂתכר למחייתי כנער שליח בשירותו של רוקח ביאקימה, עיר קטנה במזרח וושינגטון, נסעתי עם מרשם לבית ברובע היוקרה של העיר. הוזמנתי פנימה על ידי איש ערני אך קשיש ביותר שלבש סודר מכופתר. הוא ביקש ממני להמתין בבקשה בסלון בשעה שחיפש את פנקס הצ'קים שלו.
היו המון ספרים בסלון הזה. בכל מקום היו ספרים, בעצם: על שולחן האורחים, על שולחנות התה, על הרצפה וליד הספה – כל משטח זמין הפך מקום מנוח לספרים.
היתה אפילו ספרייה קטנה, שעוּנה כנגד אחד מקירות החדר (אף פעם לא ראיתי ספרייה פרטית לפני כן; שורות על שורות של ספרים מסודרים על מדפים קבועים במגוריו הפרטיים של מישהו). בעודי מחכה כשעינַי משוטטות סביב, הבחנתי על שולחן האורחים במגזין שעל כריכתו שֵם מיוחד במינו, ובשבילי – מפתיע: "שירה". הייתי אחוז תימהון, ונטלתי אותו בידי. זו היתה הפעם הראשונה שהעפתי מבט בכתב-עת, שלא לדבר על כתב-עת לשירה, והייתי מוכה אלם. אולי הייתי תאוותן: נטלתי גם ספר, משהו שנקרא The Little Review Anthology בעריכתה של מרגרט אנדרסון (אני חייב להוסיף שזה היה אז בבחינת מסתורין עבורי, מהי בדיוק משמעותו של "בעריכתה של"). ריפרפתי בדפי כתב-העת, ומרשה לעצמי מעט יותר, התחלתי לעלעל בדפי הספר. היו המון שירים בספר, אבל גם קטעי פרוזה, ומה שנראה כמו הערות או אפילו עמודים של פרשנות על כל אחד מן הקבצים. מה כל הדבר הזה? תהיתי. אף פעם לא ראיתי ספר כזה לפני כן – וכמובן גם לא כתב-עת כמו שירה. כשהאדון הזקן סיים לכתוב את הצ'ק שלו, הוא אמר, כאילו קרא את ליבי, "קח את הספר איתך, נערי. ייתכן שתמצא שם משהו שתאהב. אתה מתעניין בשירה? למה שלא תיקח גם את כתב-העת? אולי יום אחד תכתוב בעצמך משהו. אם תכתוב, תצטרך לדעת לאן לשלוח את זה".
לאן לשלוח את זה. משהו – לא ידעתי מה בדיוק, אבל הרגשתי שמשהו חשוב ביותר קרה. הייתי בן שמונה-עשרה או תשע-עשרה, אחוז צורך "לכתוב משהו", וכבר היו לי אז כמה נסיונות מסורבלים בכתיבת שירים. אבל אף פעם לא עלה על דעתי שעשוי להיות מקום שאליו באמת שולחים את פירות המאמצים האלה בתקווה שיקראו אותם ואפילו, אולי אולי – מה שלא יעלה על הדעת, או לפחות כך נראָה לי – ישקלו את פרסומם. אבל ממש בתוך ידי היתה הוכחה גלויה לעין שאי שם בעולם הגדול היו אנשים אחראיים שהוציאו לאור, ישו הטוב, ירחון לשירה. הייתי המום. כמו שאמרתי, חשתי נוכֵח במעמד של התגלות. הודיתי לאדון הזקן שוב ושוב, ועזבתי את ביתו. הבאתי את הצ'ק לבוס שלי, הרוקח, ולקחתי את שירה ואת הספר The Little Review Anthology איתי הביתה. וכך התחילה השכלה.
כמובן, איני יכול להיזכר באף אחד ממשתתפי הגיליון ההוא של כתב-העת. מן הסתם היו שם כמה משוררים מבוגרים ונכבדים יותר לצד משוררים חדשים, "לא ידועים", בדומה למצבו של כתב-העת כיום. מטבע הדברים, באותם ימים עדיין לא שמעתי על אף משורר – וגם לא קראתי שום דבר מודרני, עכשווי או אחר. אני כן זוכר ששׂמתי לב לכך שכתב-העת נוסד ב-1912 על ידי אשה בשם הארייט מונרו. אני זוכר את התאריך מפני שזו היתה השנה שבה נולד אבי.
מאוחר יותר באותו לילה, בעיניים טרוטות מקריאה, היתה לי הרגשה ברורה שחיי היו בעיצומה של השתנות משמעותית, ואפילו, סִלחו לי, נהדרת.
כפי שזכור לי, באנתולוגיה היו דיבורים רציניים על "מודרניזם" בספרות, ועל התפקיד שממלא אדם הנושא את השם המוזר עזרא פאונד בקידום המודרניזם. כמה משיריו, ממכתביו ומרשימות הכללים שלו – מצוות עשה ואל-תעשה של כתיבה – היו כלולים באנתולוגיה. נאמר לי שבשחר ימיו של שירה, עזרא פאונד זה שימש כעורך זר של כתב-העת – אותו כתב-עת שהגיע ביום ההוא לידי. יתרה מזאת, באמצעות פאונד, שירה וכמובן גם ה-Little Review התוודעתי ליצירתם של משוררים רבים; כידוע לַכֹּל, הוא היה עורך חסר לאוּת ומקדמם של משוררים שנשאו שמות כמו הילדה דוליטל, ט.ס. אליוט, ג'יימס ג'ויס, ריצ'רד אלדינגטון – אם נזכיר רק קומץ מהם. היה שם דיון וניתוח של זרמים בשירה; אימאג'יזם, אני זוכר, היה אחד מזרמים אלה. נודע לי, שבנוסף ל-Little Review, שירה היה אחד מכתבי העת שקיבלו בברכה כתיבה אימאג'יסטית. אז כבר הסתחררתי לגמרי. לא נראה לי שישנתי הרבה באותו לילה.
זה היה ב-1956 או ב-1957, כמו שאמרתי. אז איזה תירוץ יסביר את העובדה שנדרשו לי עשרים ושמונה שנים או יותר לשלוח לבסוף משהו מיצירתי לשירה? אין שום תירוץ. הדבר המפליא, הגורם המכריע, הוא שכאשר כן שלחתי משהו, ב-1984, כתב-העת עדיין היה קיים בשטח, עדיין חי ושפיר, וערוך כתמיד בידי אנשים אחראיים שמטרתם היתה לקיים את המפעל המיוחד הזה ברצף ובסדר יציב. ואחד מאנשים אלה כתב אלי בתוקף תפקידו כעורך, שיבח את שירַי והודיע לי שכתב-העת יפרסם שישה מהם בקרוב.
האם הרגשתי גאה ומרוצה ביחס לזה? כמובן. ואני מאמין שהתודות מגיעות בחלקן לאדון הזקן ההוא, האלמוני והחביב, שנתן לי את עותק כתב-העת שלו. מי הוא היה? הוא בוודאי מת מזמן ותכולת ספרייתו הקטנה – משהו לא יוצא דופן וגם לא יקר מאוד ככלות הכל – מפוזרת באיזה-שהם מקומות קטנים, לא במרכז, אבל מן הסתם לא בשוליים, בחנויות הספרים מיד-שנייה. באותו יום אמרתי לו שאקרא את כתב-העת שלו וגם אקרא את הספר, ואחזור אליו עם מחשבותי בנושא. כמובן, לא עשיתי זאת. יותר מדי דברים אחרים צצו; זאת היתה הבטחה שניתנה בקלות והופרה ברגע שהדלת נסגרה מאחורי. אף פעם לא ראיתי אותו עוד, ואיני יודע את שמו. אני רק יכול לומר שהמפגש הזה באמת התרחש, ודי באופן שתיארתי. הייתי אז רק ילדון, אבל שום דבר לא יכול לתת הסבר, או לדחות בהסבר, רגע שכזה: הרגע שבו הדבר שהכי נזקקתי לו בחיי – נקרא לזה כוכב צפון – ניתן לי כלאחר יד, ברוחב יד. שום דבר שמתקרב ולוּ במעט לרגע ההוא לא קרה מאז.

הליקון 8, שירה ואמנות, חורף 1993


* מתוך כתב-העת שירה, אוקטובר .1987

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים