עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> תלמה אדמון / חלון פנורמי, שתי קריאות בשיר

תלמה אדמון / חלון פנורמי, שתי קריאות בשיר

דליה רביקוביץ' לבלייך

הַחַלּוֹן

מַה כְּבָר עָשִׂיתִי?
אֲנִי שָׁנִים לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם.
אֲנִי רַק הִסְתַּכַּלְתִּי בַּחַלּוֹן.
טִפּוֹת גֶּשֶׁם נִסְפְּגוּ לְתוֹךְ הַדֶּשֶׁא,
שָׁנִים עַל שָׁנִים.
זֶה הָיָה דֶּשֶׁא רַךְ וּמְשֻׁבָּח.
שַׁחֲרוּרִים הִתְהַלְּכוּ עָלָיו.
אַחַר כָּךְ פָּרְחוּ מַחֲרוֹזוֹת דַּקּוֹת שֶׁל פְּרָחִים זְעִירִים
בְּוַדַּאי בָּאָבִיב.
אַחַר כָּךְ צִבְעוֹנִים,
נַרְקִיסִים אַנְגְלִיִּים, לֹעַ הָאַרְיֵה
שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד.
אֲנִי שׁוּם דָּבָר לֹא עָשִׂיתִי.
חֹרֶף וְקַיִץ הִתְהַפְּכוּ בֵּין גִּבְעוֹלֵי הַדֶּשֶׁא.
יָשַׁנְתִּי כָּל כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר.
הָיָה זֶה חַלּוֹן גָּדוֹל דֵּי הַצֹּרֶךְ.
כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ
רָאִיתִי בַּחַלּוֹן.
(מתוך "החלון", המופיע בכל השירים עד כה,
הקיבוץ המאוחד, 1995)




א.במקום חלון תלוי צילום של השיר הזה על לוח-שעם במשרדי. הוא הדוק לַלוח מול פני, בין דף פרסומת של מזללת כריכים שמקבלת הזמנות טלפוניות, לבין גלויה ששלח לי משורר ישראלי מפּריס. בגלויה מופיע ציור של פיקאסו, נשים בבגדי רחצה על שפת ים. הנשים האלו אינן מתבוננות בדבר, הן רק מותחות צווארים משונים מעל גופיהן הגדולים מדי והמסורבלים. בגדי הרחצה שלהן ורודים ותכולים פסטליים, מגחכים אותן עוד יותר.
במשרד שלי החלונות אטומים. הארכיטקט, שתיכנן את האגף החדש, התבקש להזמין זגוגיות אטומות כדי שדעת העובדים לא תוסח בהסתכלות אל הרחוב. על כן אני קוראת את השיר. יש בו שקט כה גדול. קִצבו איטי. הזמן שלו אינו מוגבל, גם המראות לא. הוא מדבר בטון של הסתפקות במועט, אבל הצִנעה הזאת פתוחה למחאת הקוראת.
למעשה, ההסתכלות בחלון היא עשייה עשירה ואינסופית. מהבחינה הזאת לא נכון האִבחון העצמי המצטנע או המיתמם, כאילו הכותבת לא עשתה כלום שנים רבות. הגיוני יותר שהיא חולקת עם הקוראת בדיחה אישית מרה, בהתייחסות שלה לעשייה. הרי הקוראת בשיר יודעת יחד עם המשוררת, שההתבוננות שלה היא עשייה מלאה ומעמיקה, אבל הסטנדרטים החברתיים קובעים שעשייה מוכרחה להיות תנועה, ודווקא תנועה החוצה ובחוץ – מחוץ לבית.
הדוברת בשיר מושכת אליה את הערכת הקוראת, כיוון שבין האי-עשייה – כפי שהמשוררת יודעת שהיא נתפסת בחברה – להתבוננות בחלון, יש מרחב של אפשרויות, ויש בחירה והחלטה. אחר-כך בא הביצוע, והוא דורש מיומנויות נדירות, לא נחשבות במיוחד במאוץ של ימינו. הרי הכל היום מוכרח לנוע, לייצר, לטוס במהירויות גבוהות, לדבר הרבה, לקנות הרבה, להתעמל. לעומת התנועה האוטוסטרדית הסואנת והדחוסה של העת, שבתוכה אמורה המשוררת לתפקד, בהתבוננות בחלון במשך שנים יש איפוק רב. ויש גם יכולת ריכוז וכשרון להבחין ולמיין ולקרוא בשם.
השיר אינו אומר "התבוננתי" אלא "הִסְתַּכַּלְתִּי", שזאת פעולה קצת פחות חקרנית, רפויה יותר. אבל "הסתכלתי" זה יותר מ"ראיתי". יש במבט ה"מסתכל" כוונה; הראש מוּטה בזווית מסוימת כדי להיטיב לראות דבר מסוים, לא תופעה שהעין נתקלת בה במקרה.
בַּהסתכלות שבשיר הזה יש גם סבלנות רבה. דרוש אורך-רוח להסתכלות בחילוף עונות השנה. הזמן עובר מעונה לעונה והדוברת עדיין בחלון, מסתכלת. והיא רואה הרבה. אפשר לראות את פניה מלבינים במסגרת החלון. ה"שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד" מנגן את התו האירוני של "שָׁנִים לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם". הרי כל מיני הפרחים האלה ודאי מקסימים, ודאי ההפך מ"שום דבר מיוחד". ויותר מכך – הרי כל התופעות בטבע התרבותי המתואר לא היו מתרחשות אלמלא ההתבוננות המדייקת. ההסתכלות היא שמפריחה את הפרחים ומהפכת את העונות. השינה המוכרזת כאן אינה ניכרת. אדם ישן אינו יכול לדווח על מיני פרחים פורחים. ואולי זו שנת חלום. אם כן, גם החלום הזה הוא יצירה שופעת, עשייה רבת יופי.
כמובן, מה שנראה כהצטנעות וכפיתיון למי שיבוא ויאמר, לא נכון, הרי עשית כה רב, יכול להיות, באותה מידה, הבעת עצב כנה של מי שהשלימה עם גבולותיה הצרים, עם הפסיביות המשתקת, עם הבדידות שבחדר, עם קשר כמעט משעמם – שגם הוא במבט בלבד – עם הטבע שמחוץ לחלון ולא עם אדם. אבל לטעמי, זה יהיה הפירוש המובן-מאליו מדי. יותר משאני רואה בשיר מינוריות, אני מוצאת בו דממה של חשיבה מחושלת, מרוכזת מאוד.
"כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ / רָאִיתִי בַּחַלּוֹן", נאמר כאן. גם כאן מנגנת האמירה באירוניה מסוימת הנבנית משתי משמעויות. האחת מדברת על הסתפקות מופגנת במועט, והאחרת מבקשת שנאמין לדוברת, שכל הצבעוניות הפורחת בחלון עם התנועה הרגועה של השחרורים, זה באמת הרבה ולכן גם מספק. החלון באמת "גָּדוֹל דֵּי הַצֹּרֶךְ", ורואים בו "כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ". צורך, הרי זה שם-עצם מופשט המתאר הזדקקות ראשונית, כמו למים, לאוויר ולמזון. מראות הטבע האלה, אם כן, מספקים צרכים בסיסיים ביותר וחשובים לאין-ערוך ממים, אוויר ומזון, שאינם מוזכרים כאן כצורך אנושי.
ביני לביני, במבט שאני נותנת בשיר במשרדי, אני יודעת מה סוד כוחו בשבילי. הרי המראה הנשקף בחלון אינו ישראלי. "דֶּשֶׁא רַךְ וּמְשֻׁבָּח" יש באנגליה, לא כאן. גם "נַרְקִיסִים אַנְגְלִיִּים" יש ודאי באנגליה. טיפות גשם נספגות לתוך הדשא "שָׁנִים עַל שָׁנִים" – רק באנגליה. אלה רמזים חזקים מספיק כדי למקם את חדר הדוברת במקום אנגלי, במזג-אוויר קריר. שימו לב, אין שמש בשיר הזה. מבחינת מזג-האוויר מוזכר רק גשם.
כלומר, גם אם הדוברת יושבת בתוך חדר ישראלי, והיא עצמה ישראלית, הרי החלון שלה פונה אל אנגליה. היא הרחיקה עד שם, ושם ישבה והסתכלה בחלון.
לדידי, גדלה בכך העשייה שלה שבעתיים. על כן, לשאלה המיתממת "מַה כְּבָר עָשִׂיתִי?", אני עונה בחדרי נטול-החלונות, "עשית המון. עשית הרבה כל-כך".

ב.
יבשת אירופה נגלתה לי בראשונה בהיותי בת חמישים שנה וארבעה חודשים, והיא נפרשׂה לעינַי מחלון המטוס, אחרי שהטייס אמר, משמאל אתם יכולים להבחין במגף האיטלקי. הטייס היה כחול-עיניים ובעל חיוך צנוע ונקי, וכשניגש אלי דקות אחדות לפני ההמראה העיד, שמחלונות תא-הטייס אפשר לראות טוב יותר. השבתי שאולי החלון הזה הקטן, איפה שישבתי, יספיק לי. הוא אמר, איך שאת רוצה, ההזמנה פתוחה. זה היה יחס מיוחד, כיוון שהודיעו על חרדת-הטיסה שלי בחדשות והיתה היערכות מיוחדת של הסגל, אבל בעצם הכריע רק רצונו הטוב של הטייס, גבר גבוה, שמבטו סיפר על מרחקים שבא מהם, אולי מאוסטרליה, מרחבים עצומים וכמוסים היו בפניו.
אני, שנים ישבתי בבית מול החלון הפעור שלי, המשווע. ראיתי בארץ-ישראל אקליפטוסים שואפים ונכנעים לרוח וחבצלות רוחפות בה על הדיונות. אותה הרוח עשתה מניפה מחול, שהסתירה את רוב הנוף, אלמלא שיח הרותם שהיבהב מתוך הסערה בפריחתו הלבנה. כך היה בְּחורף אחד קצר הזכור לי בחריפות מילדותי.
כל זה היה מגוּון דַיו, כמובן, גם אם ברחובות שבקעו מן החולות לא הוצבו פסלים רכים, ומזרקות-המתכת המודרניות התקלקלו והחלידו אחרי חודשים אחדים ואיש לא טרח לתקן אותן.
נדמה היה שלא אכפת לי לראות בחלון הבית את הממטרות משקות את הדשא פעם אחר פעם, כל עוד לא הוגבלה ההשקיה בגלל אוזלת המים. נראה שהסתפקתי בתצפית התחומה להתפלשות הדרורים בדשא הרטוב. אך פשטות הדרורים, המוניותם, עד שהם פורחים סתם ונעלמים, זה קצת הציק לי. כל העסק הזה, איך לומר – טווח הרשמים – היה מוגבל מעט.
ושוב פרחו החצבים ואחר-כך הנרקיסים עם כל הבושם הידוע והצבעונים מאותן הפּקעות בדיוק מתחת לאותם עצים, ללא לאוּת. אחרי עשרות שנים, כשבחלון כבר לא נראה אלא גג תל-אביבי מזופת, נושא ביגיעה אנטנות שנקרעו מן הרוח והקישו, זה התחיל לשעמם. הכל היה צפוי להחריד. גם כשיצאתי מן העיר לא בא בחלון אלא ריח הגשם הראשון בחורשת האקליפטוס. כמעט שהייתי מרוצה, אלמלא כירסם כבר קוצר-רוח למראה הסרפדים והחמציצים של החורף כנגד הברקנים והשוּמר, גבוהים ויבשים בקיץ.
להתבונן במה שיש בחלון, כן, זה היה נחמד מאוד. היתה בכך ענווה רבה. אלא שתמיד היתה מישהי אומרת בכיווץ שפתיים ובעצימת עיניים: את לא יודעת מה את מפסידה שאת לא טסה. כמעט תמיד החטפתי למישהי סטירה, אבל התאפקתי ורק אמרתי: כאילו הודעת למשותקת שהיא מחמיצה את הריקוד לפי המוסיקה היפה הזאת שמשוטטת באולם.

האמת היא, שלפי הסדר הגיאוגרפי הנכון נראו בתחילה איים קטנים. הם שטו הרחק מתחת למטוס, ירקרקים וחופשיים, נחים על ים זהרורי. פעם ראשונה בחיים שלי ראיתי איים. חוטים דקים חצו בהם את ההרים ונקודה זעירה נצצה באיטיות במעלה אחד החוטים. הגלים סימנו תווים לבנים סמוך לחופים מלוחכים, וספינת דייגים הרחיקה מן החוף, כחולה מן הכחול, בלתי מאוימת. דליה, דליה, אמרתי לשיר, הרחקתי כבר עד האיים.
הוי, כפר קטן הבריק בשיפוליו של הר. ראיתי כפר קטן באי
יווני! קראתי אל הטייס. נעתרתי להפצרתו לנסות את כל רוחב חלונו. הלכתי במעבר המטוס הצר כזקיף על משמרתו ופתחתי בדחיפה את דלת תאו. כתפיו רחבוּ לפני. חולצתו הבהיקה. בשתיקה הרכה שלו היתה שביעות רצון של מורה. ישבתי מול החלון הפנורמי. הטייס הצביע וידו היתה העודף של מבטי. יכולתי לראות מעבר לזוויות עיני, שלוש-מאות שישים מעלות יכולתי לראות, שׂערו הבהיר של הטייס נוגע בצווארון חולצתו, אגם בלב אחד האיים, הרים כהים סביב לו. ראיתָ את האגם? שאלתי אותו. הוא לא השיב והיתה בכך שותפות-סוד רגועה.

אירופה נגלתה לי בראשונה בחלון רחב של תא-טייס במטוס בואינג מדגם 767, שהמריא מנתב"ג ב-19 במאי, שנת אלפיים, בשעה שתים-עשרה אפס-אפס. כל החיים שלי לא עשיתי כלום. באחרונה רק הסתכלתי במטוסים הממריאים ושבים מעבר לחלון בית-חולים, שבו שכבה אמי והתאמצה לנשום.
בצעירותי התבוננתי בקולנוע באנשים שירדו ממטוס באיטליה והלכו על מרצפות רחוב רטובות. הם נשמו את האוויר האיטלקי הבּריא מסביב למזרקה עתיקה, הם עצרו מתחת לקמרון, שהטחב צייר בו כתמים כהים. האנשים בסרטים הלכו מעדנות מתחת לעצים ירוקים בירוק אחר. היו אלה עצים שלא ידעתי את שמם ולא רציתי לדעת, רק לגעת, עצים זרים ומרתקים, חולפים לצידֵי הדרך, כשהאנשים בסרטים נסעו ברכבות, פניהם דבוקים לחלונות.
אני לא עשיתי כלום. צפיתי מכאן. הנה, השולחן, הכיסא, החלון, השמש חודרת בעיקשות אל בין עצי החורשה. עורבנים צורחים.
הנה עמק הפו, אמר הטייס והנמיך למעני את המטוס מעל המגף האיטלקי בחלק המתרחב שלו. אירופה היתה ירוקה ומשורטטת במדויק: כבישים של חוצלארץ, שדות ומטעים שונים מאלה שבעמק יזרעאל, מסילות ברזל מתמשכות, נהרות ותעלות מים, בקתות איכרים שגגותיהן אפורים או אדומים באדום כהה. רכבות זחלו שתִי וערב, חצו גשרי אבן רוויי מים, כולם קבועים במקומם הנכון שנים כה רבות. המטוס טס נמוך ובקו ישר והחלטי מעל אירופה. הטייס הגיש את איטליה, הביא אותה אלי במתינות, איטליה השתפלה לפני, נפרשה כולה עד לגובה עיני.
האם אוכל לדרוך על אדמת איטליה מיד? שאלתי את הטייס, שצחק בטוּב-לב.
היה עלי למשש אבן או עפר או אספלט ולהריח. במקום זאת עמדתי על מסוע שלקח אותי לתוך בניין איטלקי חדיש, ריק ושקט. הטייס שילח אותי כמו אמא נבונה הנפרדת מבִּתה שבָּגרה. הוא עמד מאחור עם ברכתו. לא הייתי לבד. הייתי עירנית ומתוחה לראות. אף רגע לא נימנמתי. ברמקול אמרו משהו נעים באיטלקית. בחוץ היה שדה בור רווי, מוצף שלוליות.
אחר-כך ראיתי מחלון מכונית קיר לבֵנים חומות ממאות שנים, עשבים דשנים טיפסו לכלותו. כביש צדדי נפקח מן האוטוסטרדה. פני דבקו לחלון. כאן עיירה איטלקית. שלטים מסולסלים. סופרמרקטו. פרצתי החוצה ונכנסתי אל החנות. על המדפים מיני לחמים שטוחים ריחניים, במקרר מאה עשרים מיני גבינות. ריחרחתי את האגסים הענקיים ואת האוכמניות הסגולות, תחבתי פנים בין קופסות העוגיות.
חייכתי אל הקופאית בעודי בוחנת אטריות, שכמוהן לא ראיתי מימי. היא השיבה לי חיוך. היא בחרה מטבעות לא מוּכרים מתוך כף-ידי. קניתי לחם פריך, קניתי חמאה צהובה. היו לי צרכים עצומים.

הליקון 39, מסע, חורף 2001

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים