עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> ליאת קפלן / האמת לאמיתה והמשורר המשקר

ליאת קפלן / האמת לאמיתה והמשורר המשקר

שְׁאֵלוּנִי: "חֲכַם לֵבָב, וּמִי זֶה
אֲשֶׁר בֵּין טוֹב וּבֵין רַע לֹא יְבַקֵּר,
וְיָשִׁיר אֶל מְתֵי הַדּוֹר בְּכָבוֹד –
וְלִבּוֹ הָאֱמֶת אִזֵּן וְחִקֵּר?"
הֲשִׁיבֹתִים: "מְיֻדָּעַי, אֲנִי הוּא,
אֲנִי הוּא הַמְשׁוֹרֵר הַמְשַׁקֵּר".
(מְשֻׁלָּם דַפִּיאֵרָה)

שפה טבעית מציעה לדובריה אפשרות לומר אמת לאמיתה, אמירות נכונות לחלוטין, ללא עוררין. טאוטולוגיות הן טענות כאלו: אמיתיות תמיד, בכל עולם, מצב, מקום וזמן. משפטים כמו "רווקה היא אשה לא נשואה" או "בחושך מוחלט אין אור" הם פסוקים שעֵרך-האמת שלהם אינו מותנה בסביבה, בשפה או בדובר אותם, אלא הוא הכרח לוגי, הנובע ממבנה הטענה. הפסוק "למשולש שלוש צלעות" הוא אמיתי תמיד, אפריורית, מכּוח ניסוחו הלוגי. מספר צלעותיו של המשולש אינו תלוי בניסיון האנושי ואינו יכול להיות מופרך בדוגמה נגדית, למשל. יותר מכך: אף אם בטבע או במציאות אין ולוּ משולש אחד, המשפט דלעיל נכון תמיד. הטאוטולוגיה מזהה דבר עם עצמו, ולכן היא אמיתית באופן מוחלט. אולי משום כך אין בה כל עניין, היא מעגלית וריקה ממשמעות, היא האמת לאמיתה.
אמירות מסוג אחר טוענות לגושפנקה על האמת. טענות כאלו, הנשמעות חדשות לבקרים ומוצגות כאמיתות אובייקטיביות ואוניברסליות, לוקות תדיר בכשלים בולטים ובוטים. בכך, אולי, טמון סוד קִסמן. אמירות של הכללות חפוזות, למשל, שובות את הלב בפשטותן ובהבטחות הגלומות בהן: "הדת היא אופיום להמונים"; "בערוּת היא



כוח"; "מיעוט עשוי לצדוק, רוב תמיד טועה"; "טוב למות בעד ארצנו". משפטים "אמיתיים" אחרים מכילים מִגוון הטעיות כמו פנייה אל רגשות לא רלוונטיים ("הביקורת של פרופ' לוי על ד"ר כהן היא שטות גמורה – מה כבר יכולה אשה להבין במיקרוביולוגיה?); פנייה לסמכות או לכוח ("מובן שהאל קיים – גדולי הרבנים סוגדים לו"), ועוד.



*

פולוניוס: [...] מָה אַתָּה קוֹרֵא, נָסִיךְ?
המלט: מִלִּים, מִלִּים, מִלִּים.
פולוניוס: וּמַהוּ הָעִנְיָן, נָסִיךְ?
המלט: בֵּין מִי לְמִי?
פולוניוס: כַּוָּנָתִי לִשְׁאֹל, מַהוּ עִנְיָנוֹ שֶׁל הַסֵּפֶר שֶׁקּוֹרֵא הַנָּסִיךְ?
המלט: דִּבְרֵי לַעַז, אֲדוֹנִי: לְפִי שֶׁסָּטִירִיקָן מְנֻוָּל זֶה אוֹמֵר פֹּה, כִּי לַזְּקֵנִים יֵשׁ שְׂעַר שֵׂיבָה, כִּי פְּנֵיהֶם חֲרוּשֵׁי קְמָטִים, כִּי עֵינֵיהֶם זָבוֹת עִנְבָּר דָּחוּס וּשְׂרַף עֲצֵי שְׁזִיפִים, וְכִי חֶסְרוֹן בִּינָה לָהֶם לְמַכְבִּיר עִם רִפְיוֹן מָתְנַיִם. וְהַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲדוֹנִי, אַף כִּי בְּכָל עֱזוּז נַפְשִׁי וּמְאֹדִי אַאֲמִין בְּצִדְקָתָם, מִכָּל מָקוֹם אֲדַמֶּה, כִּי גְּנַאי הוּא לְכָתְבָם עַל סֵפֶר. לְפִי שֶׁגַּם אַתָּה, אֲדוֹנִי, הֲלֹא הִזְקַנְתָּ כָּמוֹנִי, אִלּוּ יָכֹלְתָּ לָלֶכֶת אֲחוֹרַנִּית, כְּדֶרֶךְ הַסַּרְטָן.
פולוניוס: הַצִּדָּה. אָמְנָם דְּבָרָיו הֵם שִׁגָּעוֹן, אַךְ יֵשׁ בָּהֶם שִׁיטָה.
[...] נָסִיךְ, אוּלַי תָּסוּר מֵרוּחַ הַפְּרָצִים?1

תשובתו הטאוטולוגית של המלט לפולוניוס היא התשובה האפשרית היחידה, כנראה. אפשרית לא רק משום שהיא נכונה תמיד, בכל מצב ועולם, לא רק משום שהשאלה המיתממת "מה אתה קורא?", כמו כל שאלותיו של פולוניוס, לא נועדה לקבל תשובה אלא ללכוד את הנסיך ברשת של נכלים.
תשובתו של המלט היא היחידה הנכונה במוחלט, קרי: חסרת משמעות – ולכן היא הולמת ככפפה את העולם השקרי, הרקוב, החלול, החף מערכים וממשמעויות של אלסינור.
בהמשך הדיאלוג מציג המלט מקצת מתוכנוֹ של הספר שבו הוא קורא: הוא מכנה את הכותב סאטיריקן ומנוול, למרות שכל תיאורי הזיקנה שלו נכוחים, משום שתיאוריו נכונים. מדוע? משום שגנאי הוא לכתוב את צִדקת הדברים בספר.


ההפרדה בין המציאות לבין ביטויה בכתב היא אסתטית ואתית כאחד. המלט מודע עד כאב למהלך היצירתי ההופך את הסבל ליופי, את עיני הזקנים הצבות, במציאות, ל"זבות ענבר דחוס ושׂרף עצי שזיפים". המלט קורא בספר, שוקע במהלך המפיק מן הכאב תחושה של חסד, כמעט – ומגנה אותו בכל לב. המטאמורפוזה הזו בזויה בעיניו גם אם היא אמיתית לחלוטין, ואולי אף משום כך.
פולוניוס, כדרכו, אינו רחוק מן האמת (ומן השירה) כשהוא חותם את הדיאלוג ואומר על המלט, על המשורר: "דְּבָרָיו הֵם שִׁגָּעוֹן, אַךְ יֵשׁ בָּהֶם שִׁיטָה".

*
מה לאמת ולשירה?
לכאורה נראה כי בניגוד לתפיסות רווחות של אמת, המנסות להגדירהּ כנצח משוער, השיר הוא בריאה של חלוף: עולם
של רגע אחד, חד-פעמי, אַל-זמני ונדיר. בה-בעת השיר משתנה תדיר בתוך עצמו, בכל דקה, כמו אש ומים.
אין אתה יכול לכתוב ואין אתה יכול לקרוא אותו פעמיים.
נראה כי השיר אמיתי תמיד, שִקרי לעד ורחוק ממדדי ערך-האמת כמטחווי יד.

שיר2 קרוב לטאוטולוגיה במובנים מסוימים: הוא עולם שלם, סגור והומוגני, שתקפותו אינה נובעת מן הסביבה ואינה תלויה בה. ההומוגניות שלו נובעת מן ההרמוניה שבין חלקיו. מן ההיבט הזה השיר תמיד אמיתי וטענותיו תקפות. השירה, פעמים רבות, טוענת טענות כוללניות (ורבות-קסם) שנהיר לַכֹּל כי אין להן ביסוס בעולם ה"אמיתי": "לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא? / לָמָּה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים?" (רחל); "אֱלֹהִים שׁוֹכֵב עַל גַּבּוֹ מִתַּחַת לַתֵּבֵל, / תָּמִיד עָסוּק בְּתִקּוּן, תָּמִיד מַשֶּׁהוּ מִתְקַלְקֵל" (עמיחי); או: "הַיַּלְדוּת הִיא אִי בְּמֶרְכַּז הַחַיִּים" (שרון אס). הניסיון לבדוק את אמיתוּתן של שורות אלו, ברור מאליו, נידון מראש לכישלון: הוא מופרך, מגוחך, טפל לעיקר, תפל מעיקרו.

נביט בשירו של ביאליק, "רק קו שמש אחד":3

רַק קַו שֶׁמֶשׁ אֶחָד עֲבָרֵךְ
וּפִתְאֹם רוֹמַמְתְּ וְגָדַלְתְּ:
וַיְפַתַּח חֶמְדָּתֵךְ וּבְשָׂרֵךְ,
וּכְגֶפֶן פּוֹרִיָּה בָּשַׁלְתְּ.

וְרַק סַעַר לֵיל אֶחָד עֲבָרֵךְ,
וְיַחְמֹס אֶת בְּשָׂרֵךְ, נִצָּתֵךְ:
וּכְלָבִים נְבָלִים בַּהֲדָרֵךְ
יָרִיחוּ מֵרָחוֹק נִבְלָתֵךְ –

לכל קורא בר-דעת ברור, כי ביאליק אינו מדווח לנו על סדרת אירועים שכל אחד מהם התקיים באמת ובתמים ושקישוריהם המהירים בזמן הם עובדה היסטורית. ודאי שאינו מנסה
לטעון כי ההתפתחות המועצמת, העל-טבעית והמאיימת של הנמענת כתוצאה מקרן שמש יחידה, התרחשה או עשויה היתה להתרחש ב"מציאות", מצד אחד.
מצד אחר, להתרחשויות בשני בתי השיר יש תוקף אוניברסלי, טוטלי ונכון מכֹּל – העולם הפנימי המתואר מאַיֵן, ולוּ לרגע, כל מה שמצוי מִחוץ לו, מחוקי הטבע ועד ערכי אמת.
השיר אומר: זה זה. במובן זה הוא מעגלי וממוּקד בעצמו בלבד.
השירה דוחה אמיתות חיצוניות, כוללניות, טרנסצנדנטיות. היא מרוכזת ברגעים המשקפים את הידיעה היחידה (אולי): הכל עתיד למות, וגם אנחנו. לעיתים קרובות השיקוף הזה בנוי כצרור מרהיב של כזבים ובדותות.
אמת השיר בדִידה, יחידה, הוֹוָה, חולפת. במובן מסוים שירה, כמו יצירות אחרות, שוללת את אשליית הקבע. היא מצביעה על רגעים בדידים של חלוף ומחַיָה בהם נצח שאינו קיים מחוץ לה.
השירה ממוקדת בְּאמת-התמורה: מה שהיה איננו עוד מה שיהיה. רק ההווה – הווה. הלשון השירית פלאית כמו הריץ'-רץ', הפופקורן או הפילם בתהליך הפיתוח: יש צורך במקום חשוך לגמרי, שבו אין רואים את המתרחש, כדי שחומרי חיינו יעברו תמורה ויהיו ליצירה. כך, במחשכי התודעה, נוצר הסוד שבחוּבּוֹ הופכת דַפניס לעץ אצל אובידיוס, ונערה חביבה ואוהבת – למפלצת עתירת בשרים ב"העיניים הרעבות" לביאליק. כך מתגלגל הסוכן הנוסע גרגור סאמסא לשרץ ענקי ב"הגלגול" של קאפקא.
האמת השירית היא סוד: טמיר ומַתמיר.

*
ובכל זאת, שיר בנוי ממלים; הוא מערכת תווים של מציאות חיצונית לה.
ובכל זאת, אנחנו כותבים או קוראים שיר וחשים רעד העובר בנו ממש, במו גופנו הממשי והחי.
ובכל זאת אנחנו מנסים לערוך סדר, לבנות (או לבדות) מערכת קשרים "אמיתית" בין המלים לבין הדברים, בין השפה לעולם. באימת הכאוס של תודעתנו הנואשת אנחנו מאמינים בקיומו של עולם, ויותר מכך: באפשרות של הלשון הפואטית לדבר בו.

הִנֵּה הָעֵצִים בְּמִלְמוּל עֲלֵיהֶם.
הִנֵּה הָאֲוִיר הַסְּחַרְחַר מִגֹּבַהּ.
אֵינֶנִּי רוֹצֶה
לִכְתֹּב אֲלֵיהֶם.
רוֹצֶה בְּלִבָּם לִנְגֹּעַ4

השפה היא בִּתו הבלתי אפשרית של התסכול, של הממשות החומקת, של אי-היכולת לגעת בלב הדברים. גם שירו של אלתרמן מנוסח, כמובן, במלים של שיר ולא במגע ישיר. משורר מנסח, שוב ושוב, את האשליה כי הסימון, הייצוג, ההשאלה, ההגדרה או פעולות לשוניות אחרות יגיעו אותו בלב המתרחש, כי ההתבוננות תהפוך לבינה.
הלשון השירית היא מורדת בלתי נלאית בתחושת התסכול הזו. השירה היא ניסיון הירואי, נואל במקצת, ליצור עולם אוטונומי, אלטרנטיבי, שבו הנגיעה בלב הדברים היא אפשרית, מצד אחד. מצד אחר, השירה שובה את עצמה בכלוב של אשליית הדיבור עם העולם.
השיר חי מכוח התנועה המתמדת בין שתי האשליות, בין שני הבדיונות: השיר הוא עולם נפרד וחדש, ולכן הוא "אמיתי". הלשון השירית היא היחידה התופסת ומבטאת נאמנה את ה"אמת" בעולם. תנועה זו היא ספּירָלית ומתמדת: בין מהלכים לשוניים פנימיים למציאות שיוצרת השפה, לעולם החיצוני והמוחש, וחזרה לשפה. המהלך ההרמנויטי המתואר חוזר ומקשר בין מלה למשמעות, שב ומרחיקן זו מזו.
השירה הופכת מורכבת, מעניינת, מרגשת ואמיתית יותר,
במובנים רבים, בעת שהיא מרצדת אותנו בין העולמות בתנועה בכיוונים שונים ואף מנוגדים בה-בעת.
שיר נכון פועל כירייה על הבמה: אנחנו, היושבים באולם החשוך, יודעים כי היא מבוימת, אבל מבוהלים ונרגשים ברגע בו היא נורית, ברגע שבו הבדיון, המציאות, העולם הפנימי והולם-ליבנו – חד הם.

אפשר, אם כך, לומר אוקסימורונית: השיר הנכון הוא אמיתי תמיד, שקרי תמיד, מרצד בין מלים למשמעות, בין פְּנים לחוץ, בין אשליה לאשליה.
ואפשר במלים של דַפִּיאֵרָה: "מִי זֶה אֲשֶׁר בֵּין טוֹב וּבֵין רַע לֹא יְבַקֵּר... וְלִבּוֹ הָאֱמֶת אִזֵּן וְחִקֵּר". אלה דברי המשורר המשקר.

הליקון 42, אמת או לא, קיץ 2001



1 ויליאם שייקספיר, המלט. תרגום: אברהם שלונסקי. ספריית פועלים .1983 מערכה שנייה, תמונה שנייה.
2 הדיבור, מכאן ואילך, יתמקד בשיר טוב ונכון, שהזיהוי שלו לא יוכח אלא יונח כיסוד לדיון.
3 חיים נחמן ביאליק, "רק קו שמש אחד". מתוך שירים, הוצאת דביר תשל"ב, עמ' .128
4 נתן אלתרמן, "הנה העצים". מתוך כוכבים בחוץ, הוצאת מחברות לספרות תשי"ט, עמ' .103

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים