עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> מרגלית פינקלברג / בין העזה להיבריס

מרגלית פינקלברג / בין העזה להיבריס

הרהורים בתפיסת ההישג ביוון העתיקה

בפרק 26 של התופת מחדש דנטה את סיפור מסעותיו של אוּליסס, הוא אודיסאוּס של הומרוֹס והמיתולוגיה היוונית. המשורר האיטלקי מתאר את גיבורו כיוצא לראשונה עם ספינתו דרך עמודי הֶרַקְלֶס (מצָרֵי גיברלטר) אל תוך האוקיינוס האטלנטי, כשמטרתו האחת והיחידה היא לפרוץ את גבולות העולם המוכר ולגלות עולמות חדשים. אוליסס ואנשיו נבלעים בסופו של דבר על ידי נחשול ענק שעלה מחופי "היבשה החדשה".
מעמד בלתי נשכח זה, שהתפרש מאוחר יותר כחזון גילוי אמריקה, הוא אחד מאותם צמתים תרבותיים מלאי משמעות היסטורית, המאפשרים לראות בבירור את ההבדל החד שבין הגישה המודרנית והגישה היוונית העתיקה אל גבולות ההישג האנושי.
השאיפה הפאוסטית להתעלות מעל לגבולות הצרים של הקיום האנושי, כדברי המוטו המפורסם למסע בין כוכבים – "להלך במקום שרגל אדם טרם דרכה בו" – היא ללא ספק אחת מאותן תכונות יסוד של הציביליזציה המערבית המודרנית שהתוו את דרכה ההיסטורית לטוב ולרע. שאיפה זו היתה זרה לחלוטין לאדם היווני. כל ניסיון להגיע אל מעבר לגבולות של הטבע התפרש ביוון העתיקה כדבר עבירה, שיִגרור אחריו בהכרח עונש מידי האלים. המושג "היבריס" משקף את מהות התופעה בדיוק רב. ההישג שמגיע רחוק מדי הופך באופן אוטומטי לדבר עבירה, ועל ידי כך מבטל את עצמו.
אין זאת אומרת כי הישגיות כשלעצמה היתה זרה לאדם היווני. התחרות, על היבטיה השונים, עמדה במרכז ההוויה היוונית ואף שימשה כמדד לחיים עצמם. כדברי המשורר הסיודוס בתארו את מה שהוא מגדיר "יריבות טובה":

קַדָּר מֵצֵר עֵינוֹ בְּקַדָּר וְחָרָשׁ בְּחָרָשׁ,
קַבְּצָן מְקַנֵּא בְּקַבְּצָן וּמְשׁוֹרֵר בִּמְשׁוֹרֵר.
("מעשים וימים", 25-26)

ואכן, תחרויות שירה היו חלק בלתי נפרד מחיי יוון העתיקה, ולעיתים, כמו במקרה של השירה הדרמתית (קרי הטרגדיה והקומדיה), הן שימשו כמסגרת היחידה שבה המשוררים יכלו להציג את יצירותיהם. גם המלחמה נתפסה כתחרות ("אָגון") באומץ לב ובהתמדה מול האויב ועם החברים לנשק. אך היו אלה מעל לַכֹּל התחרויות האתלטיות שביטאו את רוח ההישגיות של היוונים וגילמו בתוכן את ערכיה.
הניצחון בתחרויות פּאנהֶלֶניות (כלל-יווניות), ובכללן התחרויות האולימפיות, שימש את היוונים דרך קבע כדגם לפסגת ההישג האנושי באשר הוא. הפרס היחידי שהוענק למנצח במשחקים האולימפיים היה זר עלי זית, אך ערי המדינה שאזרחיהן זכו בניצחון הרעיפו עליהם גילויי כבוד ויוקרה רבים, כגון ארוחת חינם בבית המועצה עד סוף ימיו של המנצח, הצבת פסל נושא צלמו במקום ציבורי, או חיבור שיר מקהלה לכבודו; בספרטה זכה המנצח במשחקים האולימפיים בכבוד עליון של יציאה לקרב לצידו של המלך. ברם, אף-על-פי שהיה מקובל על הכל כי ניצחון בתחרות פאנהלנית הוא פסגת הישגיו של האדם, כל ניסיון להגיע אל מעבר לפסגה הזאת נחשב לדבר מסוכן ובלתי קדוש. רעיון זה עובר כחוט השני בשירי הניצחון של פינדרוס, שנועדו
להלל זוכי פרסים במשחקים הפאנהלניים ולהנציח את רגע
הניצחון. אופייניות מן הבחינה הזאת השורות הבאות מן האודה הפיתית העשירית, המוקדשת למנצח בתחרות ריצה שהתקיימה בשנת 498 לפנה''ס:

מְאֻשָּׁר וּמְהֻלָּל בְּשִׁירֵי מְשׁוֹרְרִים
הָאִישׁ אֲשֶׁר בְּנַצְּחוֹ בְּיָדָיו אוֹ בִּסְגֻלַּת רַגְלָיו
לוֹקֵחַ אֶת הַגָּדוֹל בַּפְּרָסִים בְּכֹחוֹ וּבְעֹז רוּחוֹ.
...
לָעַד לֹא תִּדְרֹכְנָה רַגְלָיו בִּשְׁמֵי הַנְּחֹשֶת,
אַךְ אֶל כָּל אֲשֶׁר נִתָּן לָנוּ, שֵׁבֶט בְּנֵי תְּמוּתָה,
לָגַעַת בּוֹ, אֵלָיו יַפְלִיג עַד אֲשֶׁר יַגִּיעַ
אֶל הַחוֹף הָאַחֲרוֹן.*

השורות הבאות מן האודה האולימפית השלישית, שחוברה עשרים ושתיים שנה מאוחר יותר, מופנות לתֶרון, שַליטהּ של אָקַרְגאס שבסיציליה, שסוסיו ניצחו במרוץ מרכבות:

אִם מַיִם הֵם הַדָּבָר הַמְעֻלֶּה מִכֹּל,
וְהַזָּהָב הוּא הַנִּכְבָּד
מִבֵּין הַקִּנְיָנִים, כָּךְ כָּעֵת תֶרוֹן
בְּמַעֲלוֹתָיו הִגִּיעַ מִבֵּיתוֹ לְקַצְוֵי עוֹלָם
וְאָחַז בְּעַמּוּדֵי הֶרַקְלֶס.
אֶל מַה שֶּׁמֵּעֵבֶר
אֵין כְּנִיסָה לֶחָכָם וְלָזֶה שֶׁאֵינֶנּוּ חָכָם.
לֹא אֲנַסֶּה זֹאת, אַל אֶהְיֶה אֱוִיל. (תירגם אהרון שבתאי)

אותם עמודי הרקלס, שאוליסס של דנטה פורץ בתעוזה כה רבה, נחשבו ביוון העתיקה לגבול האחרון של העולם המאוכלס, שאסור לחצותו. היוונים לעולם לא שאפו ללכת אל מעבר לנקודה הזאת, שהיתה לגביהם גם סמל לקצה גבול היכולת האנושית. זאת הסיבה לכך שפינדרוס מרבה להזכיר את עמודי הרקלס בתיאוריו את פסגת ההישג האנושי – ניצחון במשחקים פאנהלניים. איזכור זה משמש כאות אזהרה

* התרגומים שלא צוין שם מתרגמיהם תורגמו על ידי המחַברת.


למנצח, כי בזכות ניצחונו הוא ניצב בנקודה המסוכנת ביותר של סף חציית גבול היכולת של האדם.
גישה זו להישג ולגבולותיו היתה חלק בלתי נפרד מן הגישה היוונית אל סוגיית התחרות. גם היא היתה שונה בתכלית השינוי מן הגישה המודרנית, המעמידה את הזכייה מול ההפסד בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. מעצם העובדה שהיא מחשיבה רק את המנצח ומבטלת את שאר המתחרים, זוהי גישה אינדיבידואליסטית בעליל. לעומת זאת, הציביליזציה היוונית פיתחה את מה שניתן להגדיר כ"גישה שיתופית להישג אישי", אשר נבעה ישירות מצורת המשטר ומאורח החיים בעיר-המדינה היוונית. הניצחון בתחרות, שהיתה מבוססת על שוויון מלא בין כל משתתפיה, נתפס מנקודת הראות של טובת הכלל. מבחינת הכלל, היחיד שמפגין הישגים עד כדי כך גבוהים שאיש מלבדו אינו מסוגל להגיע אליהם הוא חסר תועלת. במקום לשרת את האמביציות האישיות של היחיד, התחרות היוונית נועדה להעלות את רמת ההישגים של כל משתתפיה, ועל ידי כך לשרת את החברה כולה. ראו לדוגמה את הדימוי הבא, שהוא חלק מתיאור "הגדוד הקדוש", יחידת העלית המפורסמת של תֶבַּי, מאת פלוטרכוס:

וכמו שהסוסים רצים מהר יותר כשהם רתומים למרכבה מאשר ביחידוּת – לא משום שכובדם המאוחד חוצה את האוויר בעוצמה רבה יותר, אלא משום שכאשר הם שקולים זה כנגד זה, יצר התחרות מצית ומשלהב את רוחם – כך גם הוא [פֶּלוֹפּידַס, יוזם הגדוד] חשב שאנשים אמיצים, כשהם מגרים זה את זה למעשים אציליים, יהיו מועילים במיוחד לעניין המשותף, וגם נמרצים במיוחד.
(פלוטרכוס, פלופידס, יט)

זו הסיבה לכך שהשתתפות בתחרות היתה נחשבת כלא-פחות חשובה מן הניצחון עצמו. פינדרוס הקדיש את האודה
הנֶמֶאית האחת-עשרה לאריסטָגוֹרַס מטֶנדוס, איש שהוריו מנעו ממנו מלהשתתף בתחרויות האולימפיות והפיתיות. המשורר מביע את בטחונו בכך שאריסטגורס היה זוכה לוּ היה נוטל חלק בתחרויות, וממשיך:

מִבְּנֵי תְּמוּתָה, אֶחָד נִפְלַט מִשּׁוּרוֹת הַמְצֻיָּנִים
בְּגִין הִתְרַבְרְבֻיּוֹתָיו חַסְרוֹת הַשֵּׂכֶל, וְאִלּוּ הַשֵּׁנִי,
שֶׁאֵינוֹ בּוֹטֵחַ בְּכֹחוֹתָיו דֵּי הַצֹּרֶךְ,
מַחְמִיץ אֶת הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁלָּהֶם הוּא רָאוּי
כַּאֲשֶׁר לִבּוֹ גּוֹרֵר אוֹתוֹ אָחוֹרָה בְּכֹחַ, בִּהְיוֹתוֹ חֲסַר תְּעֻזָּה.

לא רק הניצחון כשלעצמו מקנה את הזכות להשתייך ל"שורות המצוינים", אלא גם עצם ההשתתפות. אין זה פלא אפוא, שהתחרות שימשה את היוונים כדגם לחיים עצמם. כך אריסטו בספר הראשון של האתיקה לניקומכוס:

וכמו בתחרויות האולימפיות, כאשר מי שמוכתרים אינם היפים והחזקים ביותר אלא מי שהשתתפו בתחרות (כי רק חלק מאלה האחרונים זוכים בניצחון), כך גם בחיים רק אלה שפעילים זוכים, ובצדק, בדברים טובים ואציליים.

בדומה למשתתפים במשחקים האולימפיים, כך גם בכל תחום אחר של החיים; האדם יכול לממש את עצמו רק כשהוא מתייצב לתחרות מול אלה שטענותיהם למצוינוּת שקולים כנגד טענותיו. התחרות גורמת למי שנוטל בה חלק למצות עד תום את הפוטנציאל הטמון בו, ובסופו של דבר מביאה אותו להישגי שיא, ל"פסגת המצוינות" כלשון המשוררים. אך אסור לשאוף להגיע אל מעבר לפסגה זו. שוב, כדברי פינדרוס, הפעם מן האודה האיסִתְמית הרביעית, שבהם הוא מזכיר למנצח הצעיר את הישגיהם המהוללים של בני משפחתו:
אֶת כָּל אֲשֶׁר יָעִיד
עַל תְּהִלָּה לְאֵין קֵץ שֶׁל הַחַיִּים וְהַמֵּתִים גַּם יַחַד
הֵם הִשִּׂיגוּ עַד תֹּם. בִּגְבוּרָתָם
הֵם נוֹגְעִים מִבֵּיתָם בְּעַמּוּדֵי הֶרַקְלֶס שֶׁבִּקְצֵה הָעוֹלָם.
אַךְ אַל תִּשְׁאַף לִמְצֻיָּנוּת שֶׁמֵּעֵבֶר לְכָךְ!

לפנינו אפוא תפיסה מורכבת, דיאלקטית כמעט, של העזה. מצד אחד, העזה היא גורם הכרחי למימוש עצמי של האדם. רק מי שמעז להתייצב לתחרות, ועל ידי כך להסתכן בכישלון, יהיה מסוגל למצוא את מקומו במערך החיים ובסופו של דבר להגיע למימוש עצמי מלא. מצד שני, מי שמפרש את ההעזה כשרירות-לב המאיצה את האדם לעשות כל מה שבא על רוחו, לא רק שלעולם לא יגשים את עצמו, אלא יביא גם חורבן והרס לעצמו ולסביבתו. שהרי, כמקובל אצל היוונים, כל מה שנוגע למישור המיקרוקוסמי של האדם מתורגם באופן כמעט שיגרתי למישור המַקרוקוסמי של הטבע.
מעצם העובדה שהיא גורמת לאדם לחרוג מממדיו הטבעיים, השאיפה ל"מצוינות שמעֵבר" מפֵרה את האיזון העדין שבין האדם והטבע, ומשום כך נחשבת לתכונה "ברברית" (קרי, "לא יוונית") בעליל. וכך, כאשר בתחילת המאה החמישית לפנה''ס פתח קְסֶרְקְסֶס מלך פרס את פלישתו ליוון בכך שבנה גשר מעל למצר הֶלַספּוֹנטוֹס (הדרדנלים), היוונים פירשו הישג טכנולוגי זה כביטוי מובהק להיבריס ה"ברברית". קסרקסס חיבר יחדיו את אסיה ואירופה, שתי יבשות שהיו נפרדות זו מזו מאז ומתמיד, ועל ידי כך הפר סדרי בראשית. אין פלא אפוא, שכשלון הפלישה הפרסית התפרש ביוון כעונש מידי האלים על מעשה זה של קסרקסס. לעומת זאת, היוונים העלו על נס את המעשה של עשרת-אלפים שכירי חרב יווניים, אשר לאחר שמצאו את עצמם ללא אספקה ומפקדים בתוככי ממלכת פרס העוינת, הצליחו, תוך כדי שיתוף פעולה, שמירה על הסדר וניצול מרבי של הנתונים הקיימים, לשרוד בתנאים בלתי אפשריים ואף לפלס את דרכם אל הים השחור. הישג קולקטיבי זה, כפי שהונצח על ידי קְסֶנופון בספרו אנאבָּסיס (מסע הרבבה), הפך לשיר הלל לסגולותיו המיחדות של האדם היווני. שוב, בדומה לנצחונות בתחרויות האולימפיות, היה זה הישג שבתוך גבולות היכולת של האדם, שלא טמן בחובו זרע של היבריס.
בשל כך אנשי רומא, ולא היוונים, הם אלה הראויים להיחשב לאבותיה הרוחניים של הציביליזציה המערבית המודרנית. ההיסטוריון היווני פּוֹליביוּס (המאה השלישית לפנה''ס), שחי ברומא קרוב לעשרים שנה, הביט בהשתאות בדרכי הפעולה של המעצמה החדשה. הן היו שונות מאוד מדרכיהם של היוונים. כך למשל מציין פוליביוס, שכאשר צבא יווני מקים מחנה, הוא נוהג להתאים את עצמו לתנאי השטח, ואילו הצבא הרומי נוהג להכשיר את השטח עד אשר הוא ייעשה מתאים לצרכיו; כתוצאה מכך קיים בצבא הרומי "סוג אחיד של מחנה, שלעולם אינו משתנה ומשום כך מוכר תמיד לכֹּל" (פוליביוס, היסטוריה, 6.42). דוגמה נוספת היא המאבק על סיציליה, שהתנהל בין רומא וקרתגו באמצע המאה השלישית לפנה''ס. הרומאים, שמעולם לא היו יורדי ים ולא ידעו לבנות ספינות, החליטו שעל-מנת להתגבר על יריבתם – שהיתה מעצמה ימית של ממש – הם זקוקים לצי. הם בנו במהרה צי גדול של 530 ספינות והפליגו אל חופי אפריקה, למרות אזהרותיהם החוזרות והנשנות של הקברניטים היווניים כי עונה זו אינה מתאימה להפלגה בים. ואכן, היוזמה הנועזת של רומא הסתיימה באסון: ליד סיציליה נטרף הצי החדש בסערה, ורבים טבעו בים. פוליביוס כותב בהקשר זה:

בדרך כלל משתמשים הרומאים בכל דבר בכוח, וחושבים כי שומה עליהם לבצע כל תוכנית, ואם החליטו עליה – אין דבר שהוא בגדר בלתי אפשרי; בשל רוח זו הם מצליחים במקרים רבים, אך נכשלים לפעמים, ובמיוחד
בים. הרי ביבשה הם פועלים נגד בני אדם ונגד מעשיהם, ומצליחים במקרים רבים משום שהם משתמשים בכוח נגד כוחות דומים, ואפילו כאן נכשלו לפעמים. אולם כאשר הם חושפים את עצמם לסכנות הים והאוויר ונלחמים בהן בכוח הזרוע, הם נוחלים מפלות עצומות. דבר זה קרה להם אז ובמקרים רבים קודם לכן, והם יוסיפו לסבול מכך עד אשר יתנזרו מסוג זה של העזה וכוח, המניעים אותם לחשוב שהים חייב להיות פתוח לפניהם לשיט בכל עונה.
(שם, .37.1 תרגם בנימין שימרון, בשינויים קלים)

אך כישלון זה לא הרתיע את הרומאים מבניית צי נוסף ומהפלגה חוזרת בעונה לא מתאימה. לאחר סדרה של הצלחות וכשלונות, בים וביבשה, הפכה רומא בסופו של דבר לשַליטה הבלעדית של הים התיכון, ועם הזמן – גם של העולם כולו. יוון, לעומת זאת, נשארה מאחור.
עד לפני זמן לא רב היתה זו דווקא ה"חוצפה" של הרומאים ושל ממשיכי דרכם שהיתה כנר לרגלי הציביליזציה המערבית המודרנית. דוגמה טובה לכך היא איקָרוֹס, גיבור מיתולוגי שנשרף תוך כדי ניסיון נועז להגיע אל השמש. אף-על-פי שבמיתולוגיה היוונית שימש סיפור זה כמיתוס אזהרה נגד היבריס, במסורת האירופית הפכה דמותו של איקרוס לסמל חיובי של תעוזה שאינה יודעת גבולות. ברם, בחמישים השנים האחרונות החלה להתפתח גישה מפוכחת יותר לראיית ההישג האנושי כמאבק בלתי פוסק של האדם בטבע. כיום נהיר כמעט לַכֹּל, כי הפרת האיזון שבין האדם והטבע, שהיוונים היו כה חרדים מפניה, עלולה להפוך לאיוּם ממשי על קיומה של האנושות. החלופה היוונית של הרמוניה בין האדם והטבע, תוך ניצול מרבי של הנתונים הקיימים, נראית היום אקטואלית מתמיד.

הליקון 58, יש!, חורף 2004 ש

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים