עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> מיכאל זכים / גברים בשליטה: אוננות כסוגיה היסטורית

מיכאל זכים / גברים בשליטה: אוננות כסוגיה היסטורית

בראשית המאה התשע-עשרה הופיעה מלה חדשה בשפה האנגלית, הלא היא "Masturbation" (אוננות). עד אז השתמשו אנגלים ואמריקנים כאחד במונח התנכ"י, "onanism", בתארם מִנהג עתיק-יומין זה. מאחר שלא הסתמן כל חידוש במעשי אדם, אלא ניתן שם חדש למעשיו, האטימולוגיה מעידה על תמורה חברתית. נראה שהאוננות הפכה לשיח היום בעקבות התרופפות משטרים מלכותיים, דעיכת הפטריארכליוּת האגררית והתחזקות הדמוקרטיה. תהליכים אלה גרמו לכך שכובד המשקל במִשטוּר התנהגותו של האדם עבר מרשות הכלל אל רשות הפרט. ב"עידן המהפכות" שהוליד את הליברליזם, הסדר הציבורי חדל להיות תולדה של פירמידת-יוחסין מקוּבּעת. מעתה הוא הופקד בידי כל אדם ואדם, שאמור היה לשאת באחריות בלעדית לעצמו. העניין המתגבר באוננות שיקף נאמנה את מגמת ההפרטה הזו, ובנוסף המחיש את מעמדו הבכיר של גופו הפיזי של האזרח, דהיינו הגוף הגברי, בהשלטת סדר בחברה. הבריות המציאו שם חדש לאוננות, ובו-בזמן ביקשו לדכא אותה.
צמידוּת-מקרים זו מאשררת את התזה המפורסמת של מישל פוּקו באשר ל"התפרצות השיחנית", שהחלה במאה השמונה-עשרה והוכיחה כי דווקא ריבוי בדיבור יעיל מהצנזורה לשם הדברת המיניות.
יחס-הגומלין בין דיבור להדברה אמנם מובנֶה בעברית העתיקה, אולם פוקו הצביע על תופעה חדשה: "העיקר הוא הריבוי שחל בתחומי השיח על המין [...], שידול ממסדי לדבּר על אודות המין, ולדבר עליו יותר ויותר; התעקשות מצד רשויות הכוח לשמוע את מה שמדברים על (המין), ולהביאו בעצמו לידי דיבור על דרך הביטוי המפורש והפרטים הנצברים לאינסוף" (תולדות המיניות, עמ' 16).
ראש הדוברים-המדבירים האמריקנים היה פובליציסט בעל שם, ויליאם אלקוט, שהפך את האוננות למוקצה מחמת מיאוס בחיבורו מדריך לעלם, שראה אור ב-.1833 אלקוט נקט שפה כמו-רפואית באִבחונו את "הטירוף האוננותי" שתקף כל מי שנתן דרור לדחפיו. בכך חרגה הסתייגותו מהאיסור הדתי המסורתי, שתפס את הפרובלמטיקה של האוננות לא כעניין פתולוגי, אלא להפך, כנעוצה בטבע האדם. סמלי היה, אפוא, שהמטיפים החילוניים החדשים, אשר גם הִרבו להתפאר בתואר "דוקטור", ראו לנכון להמציא שפה חדשנית, בעלת צליל מדעי, שתשמש את פרויקט השידול שלהם.
המדריך לעלם הודפס ביותר מעשרים מהדורות, והוא הזניק את אלקוט אל צמרת קבוצה גדולה של הוגי חברה שעסקו, בבהלה בלתי מוסתרת, במה שניתן לכנות "הכלכלה המדינית של הזרע" – תורה מסודרת הפוסקת בשאלות של מינון, מאזן, הקצבה ושימור נכסי הגוף מפני ניוון והידרדרות, פיזיולוגית וכן מוסרית. האמצעי, שלא ניתן לנתקו מן המטרה, היה מיגור אביונת הגבר. כה מאיים הפך להיות היצר המיני, עד שסילווסטר גראהם, עוד בר-סמך בדברי ערווה, הרחיב את איסור האוננות וכָלל בו גם איסור על עוררוּת גרידא. בהרצאה לצעירים על אודות ההתנזרות, גראהם קבע כי "חיים בריאים כלל אינם מחייבים שפיכה, מן הבגרות ועד למוות".
ריבוי המלל במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה על אודות המין בא כתגובה לגידול באוכלוסייה, מ-000,60 ל-000,800 תושבים בעיר ניו-יורק בלבד בין השנים 1800 עד 1860, דבר שנתפס כשינוי במצבו הפיזי של "הגוף החברתי". המרכיב הבולט במַפּץ-אוכלוסין זה היה ציבור של צעירים שהיגרו בגפם לעיר, ואיישו שורה ארוכה של משׂרות שנוצרו זה מקרוב. הם היו לפקידים בבנקים ובחברות ביטוח, לַבלרים ששירתו במשרדי יבואנים, סיטונאים ועורכי-דין, וצבא של מוכרים שעמדו – כי נאסר עליהם לנוח – לרשות רבבות הלקוחות שפקדו את "ארמונות השיש", כפי שכונו חנויות הכל-בו החדישות בעיר. ה"ארמונות", כמו המשׂרות, סימנו מהפכה תעשייתית – מַעבר מן הדוחק החומרי של זמנים עברו אל עידן השפע, האמור להיות גם זמין לַכֹּל. הצרכנות נולדה כקטגוריה נפרדת, והיא הטילה דופי באקסיומה קודמת, לפיה ייעוד האדם היה ביצרנותו. ב-1850, בערך, הפקת תועלת מחומרי הטבע הומרה בהפקת רווח שולי בעסקות חליפין כמנוע הכלכלה. צעירים התמסרו להעתקת מסמכים, ראיית חשבון, ניהול תכתובות, גביית חובות, ספירות מלאי והצגת סחורות. בכך הם הדגימו במו חייהם כי אבד הכלח על מערך חיים ועל זהות גברית שהושתתו על עבודת כפיים.
צעקת חמס לא איחרה לבוא. "בושה וכלימה", הכריז מישהו, "שבחורים מצוינים ובריאים – אלה שיכלו תוך זמן קצר להכשיר 50 אקרים של חורשה לגידולים במערב, ותוך עשר שנים להקים סביבם בית, חווה, אשה ובנים – מצטופפים בכוורת החמה של אולם המכירות של החנויות, מוסרים סרטים ורקמות, ומקריבים את כישוריהם למען משי וקטיפה".
גם וולט ויטמן, הידוע בשיר-הלל שכתב ל"עובדי-הרצפות (ה)מרביצים את הרצפה, פחחים (ה)מפחחים את הגג, בנאים (ה)קוראים לטיח", נתקל במין החדש של הגבר הלא מיוזע בהִלכתו והתמלא בוז: "דור שבניו כחושים ושמוטי כתפיים, זעירי רגליים, חיוורי פנים ושקועי חזה, אך הדוּרים ומטוּרזָנים בזוהרם המסנוור של מגפיים בוהקים, חולצות צחות [...] מכנסיים הדוקים, כתפיות – החוזרות במקצת לאופנה כמדומה – עניבות מחרידות, ושיער שכולו משוח ונוטף שמנים מבחילים". ג'ורג' פוסטר, העיתונאי חד-העט של הניו-יורק טריביון, היה התמציתי מכולם. "גברים למחצה", הוא קרא להם, העובדים בעבודה "נשית מדי לזרועות גבריות".
אולם לא היה בכוחן של קריאות הגנאי לבטל את הגזירה המרה: בעוד שהפקיד, הלבלר והמוכר בגדו בגבריות היצרנית, הם הפכו חיוניים להצלחת הייצור. הדיאלקטיקה הזאת נוצרה בעקבות האצת התיעוש וצמיחת משק שחִייב תחזוקה שוטפת בידי תשתית בירוקרטית ענֵפה. על-מנת לגייס את כוח הניהול הזוטר הדרוש, הקפיטליזם תלש את השאפתן הצעיר מכפרו, שיחרר אותו ממרוּת אביו, והעניק לו בתמורה חופש פעולה וזכויות אזרח מלאות. הצעיר נדד העירה בחסות עצמו, שׂכר חדר לבד, הרחק מכל השגחה, וחלם בהקיץ על קידום למעמד של שותף בפירמה. דומה שעתה הוא מימש במלוא המשמעות את "החיים, החופש והאושר" שהובטחו בהכרזת העצמאות האמריקנית. ואמנם, כתוצאה מתהליכים אלה, קמה לה חברה השרויה בתנועה מתמדת, חברה שבה "שקט תעשייתי" היה לדבר והיפוכו. בספרו דמוקרטיה באמריקה (1840) אלקסיס דה טוקויל גילה את "אי-השקט-שבתוך-הרווחה של האמריקנים", והציג את חוסר היציבות כנורמה חדשה, תולדה של הדמוקרטיה המודרנית. לכן, ככל שוויטמן עמל לזהות את הפסטורליות שבסבך העירוני, קולו של אדגר א. פו התגלה כמהימן יותר, שהרי באותן השנים פו המציא ז'אנר חדש של תעלומות-רצח על רקע האנונימיות של חיי המטרופולין.
המודרניוּת עומדת בסימן טלטלה בלתי נלאית בין שחרור לשליטה, שבה נגזר על בני אדם לנסות להשתית סדר באנדרלמוסיה. אלקוט, גראהם ודומיהם היטיבו להבין שה"אינדיבידואליזם" (עוד חידוש אטימולוגי) שעירער את היציבות, בכוחו גם לייצב את החברה מחדש. מאחר שהאזרח נעשה ריבון בחברה ליברלית, הוא נותר בעצם הסמכות היחידה המסוגלת לאזן את המערכת. איסור האוננות נועד לחזק את המשטר היחידני הזה. הוא בא לחסן את הנפש מפני פיתויי החופש, ולכונן תרבות של ריסון עצמי, בהעדר פיקוח חיצוני של אב, קהילה ושליט.
וסדר אכן הושלט. הוא התממש כאשר אדוארד טיילור, מנהל-החשבונות של סיטונאי בדים ניו-יורקי, התעמל בחדר כושר כל בוקר בדרכו לעבודה, כמעין תחליף למאמץ הגוף של חורש השדות; וכאשר הנרי סאות'וורת', מוכר כובעי נשים בחנות של 'בירד' ברחוב פולטון, התחיל את יומו ברחצה צוננת, בהתאם להנחיותיו של סילווסטר גראהם באשר לטיפוח משמעת גופנית נאותה. על כן, המאבק באוננות התנהל במקביל למגוון של פעילויות נוספות – ספורט, היגיינה והרגלי אכילה, בין השאר – שמטרתן אחת: להגביר את המודעות לגוף, שהוא המתווך בין פרט לכלל, ובכך להפוך את האדם הפרטי לעֲרֵב הסדר הציבורי.
ייתכן שהתיווך הבולט בין פרט לכלל נעשה בתחום הביגוד. לא בכדי נקראה הפקידוּת החדשה על-שם פריט לבוש: הצווארון הלבן. עם המצאת הצווארון שניתן להסרה בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה, קל היה לשעתק את הג'נטלמן. בשל מחירו המוזל, כל אחד יכול היה, מכאן ואילך, לערוך הופעה מכובדת. הרחבת מעגל זו של השותפים לתרבות הבורגנית חשפה ביתר-שאת את הקשר הגורדי שבין שליטה לשחרור. מחד גיסא, היא עירערה את השליטה החברתית המסורתית שנשענה על מונופול במשאבים. מאידך, היא רתמה את הכוחות שהשתחררו לכללי המשחק. הצווארון הלבן הוכיח כי השחרור מחייב סוג חדש של שליטה, שהרי אין ערך לקידום מעמדי אם החברה עצמה תתרסק כתוצאה ממנו. כך ניתן לראות בפס בד בוהק המהודק סביב הצוואר ביטוי פומבי לאחיזת החנק האידיאולוגית שכבלה את אברו של הפקיד.
כמאתיים שנה לאחר ההתפרצות השיחנית, "הטירוף האוננותי" אינו מוגדר עוד כמחלה. ויליאם אלקוט הפסיד בקרב הזה, ואולם דומה שניצח במלחמה. הגוף מוסיף לשמש כ"שדה-הפעולה של הכוח" (כדברי פוקו): התעמלות, אכילה ותפוצה המונית של לבוש אופנתי הינם תוואי-ההיכר של המימוש העצמי המעגן את הליברליזם כיום. חיפוש אחר השליטה יכול גם להוות נקודת מוצא של ההיסטוריה של הגוף הציוני, שטרם נכתבה: בתולדות האון הישראלי, למן הפַלאח העברי ועד לגלגולו העכשווי המופרט כמייסד ה"סטארט-אפ", יתגלו מערכי הכוח המונחים באושיות החברה.

הליקון 36, גבר, חורף 2000

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים