עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> אדמיאל קוסמן / על הזהות הגברית ומפגשה עם ה"אשה" בעולמם של חכמי התלמוד

אדמיאל קוסמן / על הזהות הגברית ומפגשה עם ה"אשה" בעולמם של חכמי התלמוד

את קבוצת החכמים, התַּנאים והאמוראים, המשתקפת מן הטקסטים התלמודיים, ניתן לראות כמעין כת גברית סגורה, ש"ברית" סודית מקשרת את כל חבריה בקשר של נאמנות טוטלית.1
ברית חשאית זו היא ברית התורה. המסירות לתורה, שלפי אמונתם ניתנה למשה בסיני יחד עם פרשנותה (או לפחות עם כללי הדרישה שלה) היתה ה"דבק" המחבר של חבורת גברים זו; אך בד בבד עם זה שימשה גם כמגדיר של הזהות הגברית בעולמם. "גבר" של ממש נחשב מי שיכול להסיר מעולמו הפנימי כל פנייה אישית, ולשאת עליו את המחויבות התובענית של עול התורה ("איזהו גיבור? הכובש את יִצרו" – אבות ד, א).
יש לזכור, כי באותם ימים גם לא נכתבה התורה-שבעל-פה, אלא הועברה ממש בעל-פה מחכם לחכם, דבר שהוסיף משנה-תוקף לברית החשאית הזאת. האלמנט המסתורי שליווה ברית חשאית זו בולט באותם מדרשים, שאף מכנים את התורה-שבעל-פה "מסטירין" (מסתורין):

אמר רבי יהודה בר שלום: כשאמר הקב"ה למשה 'כְּתָב-לְךָ' (שמות לד 27), ביקש משה שתהא המשנה בכתב. ולפי שצפה הקב"ה שאותו העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יוונית והם אומרים 'אני ישראל', ועד עכשיו המאזנים מעוין. אמר להם הקב"ה לאומות: אתם אומרים שאתם בנַי, איני יודע, אלא למי שמסטירין שלי אצלו – הם בני! ואי זו? זו המשנה שניתנה על פה (תנחומא כי תִשא, לד).2

ברית זו הינה ברית טוטלית במובן זה שחבריה אינם יכולים לפרוש ממחויבות זו ולוּ לרגע קט, וגם כשהם פורשים מבית- המדרש הם מתחייבים לנהוג מחוצה לו כבני תורה, כך שאותה "ברית מסתורית" מלווה את עולמם הפנימי באשר הם. כך אמרו, למשל, ששיחתם של תלמידי חכמים (בענייני חולין) צריכה לימוד (בבלי סוכה כא, ב), ואמרו כי "כל העוסק בתורה מבפנים התורה מכרזת עליו בשוק" (יל"ש משלי רמז תתקלא).
ברם, מאחר שמדובר בחכמים יהודיים, שאידיאל הנזירוּת המינית אינו כלול כמעט בשום צורה שהיא באותה ברית שנכרתה בינם לבין האל,3 מסקרן עד מאוד יהיה לבדוק את המפגש שלהם עם ה"אשה" וה"נשיות" – ודווקא במקום הטעון ביותר מבחינה זו, במיטה.
לשמחתנו, הטקסטים התלמודיים לא רק שלא כיסו מאיתנו עדויות אלו על מפגש זה, אלא שהרחיבו ודנו בעניין זה באריכות לא מעטה. מלכתחילה ראוי להבהיר, כי מן המקורות התלמודיים עולה שלפני אותם חכמים עמדו שני מסלולים מקבילים של בחירת זהות, ושלעיתים קרובות גם בולטת המתיחות שביניהם.
מחד, עבודת האלוהים נתפסת כקשורה בטבורה לחיי בית-המדרש. במקורות המבליטים גישה זו נחלק העולם לשתי קטגוריות בולטות: במעגל הפנימי חיים תלמידי החכמים, ובמעגל שמִחוץ להם – שהוא מעגל נחות וירוד ברמתו הרוחנית – שאר העולם.
מנקודת ראות זו בקושי ניתנת זכות קיום בעולם לאלה שנחשבים טפלים לתלמידי החכמים, ועל כן בולט הזלזול ב"אשה" כמי שאינה עוסקת בתורה. במסלול זה בולט מאוד המגדיר הגברי, וממנו נובעת גם נימה מתנשאת ומזלזלת בכל מה שייכּלל במגדיר הנשי (כגון מאמרם "אל תרבה שיחה עם האשה", מאמר בו נעסוק בהמשך).
ואולם, במסלול השני מודגש פחות הנושא האינטלקטואלי של ידיעת התורה כמרכז האקט של הדבקות באל, ומושׂם הדגש על טוהרת הלב כמקום המרכזי שבו מצויה שכינת האל. מנקודת ראות זו, מאמרים רבים מדגישים כי יש שמוחו של תלמיד-חכם מלא ידיעות כרימון אך ליבו עקוב ופתלתל, ובכמה מדרשים אף הוצג דגם של אינטלקטואל עקמומי כזה
בדמותו של דואג האדומי כמי שתורתו אינה אלא מ"שפה ולחוץ" (בבלי, סנהדרין קו ע"ב). במאמרים ובאגדות שבהן רווחת השקפה זו מטושטש ההבדל בין חובשי ספסלי בית-המדרש ובין המעגלים הסובבים אותם, והסולם ההייררכי המקובל מתהפך לעיתים קרובות. גוי או אשה שליבם טהור נחשבים קרובים לאל, והחכם שליבו מסוכסך טפל להם.4 לקבוצה זו של אגדות יש לשייך את הסיפורים הפלאיים על החסידים הראשונים כחנינא בן דוסא וחבריו, שהיו נחשבים כמעין בניו של האל ("חנינא בני" וכדומה), על-אף שלא נמנו עם חכמי בית-המדרש הידועים. במסלול זה בולט דווקא המרכיב הנשי כדומיננטי בעבודת האלוהים. גם האל עצמו נתפס כאן בפן ה"נשי" שלו, כ"שכינה", ושוכני בית-המדרש כולם כ"גוזָלים" החופים תחת "כנפי השכינה"5.
ברור אם כן, שאגדות אשר נקודת המוצא שלהן היא זו הראשונה יציעו חלוקה נוקשה בין העולם הגברי של חכמי בית-המדרש ובין העולם הנשי, עולמן של אלו שלפחות בבבל הורחקו בכל דרך אפשרית מפִּתחוֹ של בית-המדרש. כך, לדוגמה, הסוגיה התלמודית שאציג להלן שייכת לקבוצה זו של סיפורים, ומכיוון שכך היא גם מעוררת לדעתי כמה קשיים שאנסה להציע בהמשך הדברים.
עוד יש להקדים ולהציע, כי לשם הבנת הסוגיה ראוי לשים לב לכך שדרשות הפסוקים של חז"ל נעות לעיתים קרובות על הציר שבין הנשגב, הכללי, שבדברי הנבואה המקוריים, ובין הקוטב המעשי, הפרטני, הנקודתי-מאוד, שלפעמים נראה גם באור מגוחך לעין המתבונן מבחוץ. כך, למשל, בסוגייתנו: הנבואה בעמוס פרק ד' עוסקת בשחיתות שפשתה בעם הזולל וסובא (הנבואה פונה בעיקר לנשות שומרון; "פָּרוֹת הַבָּשָׁן"). הנבואה מוחה על מצבם המוסרי הפגום, ומסיימת באזהרה המפרטת את העונש הנורא הצפוי להם. כדי לאשש ולחזק את תוקפו של העונש באה בסיום הפרק (בפסוק 13) מעין חתימה אישית של האל, המדגישה מצד אחד את נשגבותו, ומן הצד השני – את העובדה שעל-אף עוצמתו וגדולתו לא נעלמים ממנו גם הפרטים הקטנים של מעשי בני האדם: "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה-שֵּׂחוֹ, עֹשֵֹה שַׁחַר עֵיפָה6 וְדֹרֵךְ עַל-בָּמֳתֵי אָרֶץ – ה' אֶלֹהֵי-צְבָאוֹת שְׁמוֹ". כלומר, האל הנשגב, שברא את העולם הגדול, הוא יוצר ההרים ובורא הרוח, האור והחושך, הוא זה שגם אומר לאדם "מה שֵׂחוֹ" – כיוון שהוא משגיח עליו ובוחן את טיב מעשיו. "שֵׂחוֹ" כאן מתפרש – לפחות לפי הפירוש שנתנו חכמים – במובן 'שִֹיחוֹ'.7
על ציר זה, שבין הנשגב, הכללי מאוד, ובין הפרטים הקטנים ("שיחו" של אדם), נע אפוא הדיון המוזר שבתלמוד הבבלי במסכת חגיגה (ה ע"ב; החלוקה לאותיות היא שלי):

א. רבי אילא היה עולה במדרגות בית-המדרש של רבה בר שילא. שמע אותו ילד שהיה קורא במקרא (= את הפסוק האמור בעמוס) "...כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ". אמר (= רבי אילא) עֶבד שרבו מגיד לו מה שיחו – תקנה יש לו?!8

ב. (= ובעניין זה מספרים כי רב הסביר פסוק זה כך): מה פירוש "מַה שֵּׂחוֹ"? אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה9.

ג. (= אך על דברים אלו תמהים): באמת (= אמר זאת רב)?! והרי (= מסופר ש) רב כהנא (= תלמידו של רב, נחבא) מתחת למיטתו של רב (= בשעה שהיה עם אשתו במיטה), ושמע כי (= רב) סח וצחק ועשה צרכיו (= קיים עם אשתו יחסי מין). אמר (= רב כהנא, בקול רם, בעוד הוא נחבא מתחת למיטה): "דומה פיו של רב למי שלא טעם תבשיל זה!"10.

על דברים אלה של התלמיד הגיב רב: "כהנא, צא! אין זו דרך-ארץ!" (= להתחבא בחדר השינה של הרב כדי לצפות בהתנהגותו בשעת תשמיש).

(= מסיפור מעשה זה נוכל ללמוד כי לדעת רב מותר, ואולי אף רצוי, להרבות בשיחה וצחוק עם האשה לפני הזיווג המיני; ואם כן – שואל התלמוד – מדוע מסרו בשם רב כי האל יציג לפני האדם לאחר מותו אפילו את העוון של "שיחה יתירה" עם אשתו. על-כך עונים): לא קשה. כאן (= כשרב התיר "שיחה יתירה" הרי זה) כשצריך לרַצותה (= כלומר לפתות את האשה כדי שתרצה בתשמיש), וכאן (= כשאמר שאסורה "שיחה יתירה" עמה, הרי זה) כשאין צריך לרַצותה.

המבנה הכללי של סוגיה זו מעניין. הוא מגלה באופן הדרגתי את הבעייתיות של המפגש שבין החכם, ה"גבר", לבין ביתו, העולם שמִחוץ לבית-המדרש, כל מה שנכלל ב"להיות אשה". חלק א' של הסוגיה עוסק בדיבור בכלל, ומזהיר מפני כל דיבור מיותר (כלומר, דיבור שאינו עוסק בענייני אותה "ברית" של תורה); ואולם, כמעט בלי להבחין בכך, "גולשת" הסוגיה (בחלק ב') לדיון בדיבור עם ה"אשה" כמייצג העיקרי של עולם חיצוני זה; ושוב באה "גלישה" נוספת (אל חלק ג'), בלא כל הסבר, שממנה משתמע כאילו מובן הדבר מאליו, שכאשר מדובר על "דיבור עם האשה", הרי זה דווקא בזמן המפגש המיני.11
ועתה לתוכן הדברים: הדיון המתמיה הזה, של סוגיית התלמוד, על השאלה עד כמה מותר לאדם להרבות בדיבורים עם אשתו, מבוסס על דברים שהיו ידועים לאמוראים מן המשנה במסכת אבות (א, ה) בשמו של יוסי בן יוחנן איש ירושלים, שהיה אומר: "יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האשה". ובא על כך ההסבר: "באשתו אמרו, קל-וחומר באשת חברו". ומכאן למדו: "כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה, גורם רעה לעצמו, ובוטֵל מדברי תורה, וסופו יורש גיהינום".
משנה זו מציגה את התפיסה המעמידה חיץ ברור בין העולם הגברי, שהוא, כמובן, עולמם של תלמידי-החכמים ואנשי בית-המדרש, ובין האשה, המייצגת כאן את הקוטב הנגדי.12
המרבה בשיחה עם האשה הוא זה שבוחר במסלול החיים ה"נשי". זה שעיסוקו העיקרי הוא בשיחה בטלה על "הבלי העולם הזה", ועל כן סופו ש"בוטל מדברי תורה" ו"יורש גיהינום". החלוקה היא אפוא בין "זמן גברי", שהוא זמן מוקפד ומדוקדק כחוט השערה, וכל שנייה בלוח-הזמנים שלו מכוונת ללימוד התורה, ובין "הזמן הנשי", המוצג כמעגל-זמן חסר חשיבות אמיתית, שעיסוקו בכל הדברים הטפלים, שאינם חלק מעולם לימוד התורה.
על סמך משנה זו באה אפוא סוגיית התלמוד לברר האם אותה אזהרה חמורה, שלא לצאת ממעגל החיים הרציני של בית-המדרש, חלה על תלמיד-חכם גם כאשר הוא "נפגש" עם אשתו כחלק ממילוי חובותיו ההִלכתיים – בין אם ירצה בכך ובין אם לאו – במיטה. האם גם אז כבול הוא לאותם סייגים שאינם מאפשרים לו להיכנס לתוך אותה קלילות וחופש שמצריך המגע המיני, ועליו לנהוג "כמי שכפָאוֹ שד", או שמא כיוון שהוא עושה זאת מלכתחילה כמצווה – הרי שחלק מן העניין הוא בעצם ה"שחרור" וה"חופש" שעליהם עצמם מצווה התורה בצַווֹתה על הגברים לחיות חיי-מין עם נשותיהם.
מִתחילה טוענים כי רב לימד את תלמידיו לנהוג בדרך המחמירה. ופירוש הדבר הוא שגם ב"מיטה" עליהם להיות ב"בית-המדרש"; וכעת מובן גם המבחן המשונה שעשה התלמיד לרבו: אם גם המיטה היא "בית-המדרש", הרי שהוא ממשיך ללמוד אצל רבו תורה גם שם! כאן "תפס" הוא את רבו במצב מביך, שהרי הרב עצמו לכאורה "ברח" מאותה "ברית" של העולם הגברי – ושומו שמים, נמצא שצחק והתבדח עם אשתו כאילו היו זוג רומנטי!
כאן חודר התלמיד למעגל האינטימי שנוצר בין בית-המדרש ובין ה"אשה" שאינה שייכת לו – בקושיה החמורה שהוא מקשה על רבו; ואנו יכולים לשמוע כאן כמעט סוג של קנאה, שהרי הוא תובע את עלבונה של ה"ברית" הסמויה שנכרתה בין הגברים, חכמי בית-המדרש, ברית שאינה מאפשרת להם ליצור שום קשר אינטימי מחוץ לעולם התורה – והנה נתפס הרב עצמו כמי שהפר "ברית" זו בסתר עם "אשה", עם מי שהיא מחוץ למעגל אינטימי זה. וכיוון שהתלמיד למד אצל רבו כי בכל אתר ואתר על החכם לחיות כאילו הוא בבית-המדרש – הוא אינו מבין מדוע לא יוכל להיכנס גם כעת בחדר המיטות של הרב לעובי השקלא וטריא התלמודית?
כאן באה הנזיפה של הרב. וכוונתו לומר: יש עניינים שאי-אפשר לרב להסביר לתלמידים, מכיוון שהם שייכים למעגל-חיים אחר, ואין לבית-המדרש לחדור אליהם מכיוון שאלו עניינים שמסורים ללב. והנה, כדי שלא נבוא לחשוב כי רב אכן נהג שלא כשורה – הסוגיה התלמודית מזדרזת להסביר מיד את מעשיו ואת דבריו של רב: תשובת התלמוד טוענת כי אותה "ברית" סמויה אכן נמשכת גם כאן, בחדר המיטות, אלא שאין היא נראית לעין. כדי להיכנס לאקט המיני על החכם לכבוש לעיתים את לב האשה כאשר האקט המיני מאוס עליה והיא אינה מתרצית; וכפי שחייל הלבוש בגדי הסוואה אינו משויך עקב כך לצבא האויב – כך אין חכם הנראה (כאילו הוא) להוט בהקדמה לאקט המיני פורש באמת מן הברית הסמויה של העולם ה"גברי".

ברצוני לסיים את הדיון בסוגיה תלמודית זו בתשובה הקרובה לזמננו, שניתנה על ידי הרב יוסף חיים בן אליהו מבגדד (נפטר בשנת 1909) בנושא שבו אנו עוסקים, כדי להראות דרכה תפיסה פרשנית מסוימת מאוד של אותה "זהות גברית". אם יכולנו להעלות על הדעת עד עתה את חברי ה"כת" המסתורית הזאת של החכמים כאנשים שעוינים את המגע עם ה"אשה", ושבעבורם אין זאת אלא חובה כפויה – הרי שתשובה רבנית זו סותרת את הגישה הזאת לחלוטין.
הרב יוסף חיים נשאל על ידי תלמיד-חכם (שו"ת "תורה לשמה", עב) כיצד לנהוג במקרה שבו אשתו חוזרת מטבילתה במקווה לאחר ימי המחזור, זמן שבו חלה החובה על הבעל לקיים איתה יחסי מין (אף ללא כל קשר למצוות "פרו ורבו"; גם אם מדובר, למשל, באשה שעברה את תקופת הפריון שלה, וכדומה). אותו שואל חש כי "לא היה לו רצון לתאוות תשמיש, וכמעט שהוא קץ בו". והוא מעוניין לדעת אם מוטב לקיים את מצוות העונה (= לשכב עם אשתו) כשהוא במצב נפשי בו הוא בוחל בכך,13 או שמא עדיף שייכנס עימה ב"דברי שׂחוק" רומנטיים, המקרבים את הלב ומעוררים את התאווה, כדי ש"יהא משמש ברצון וריבוי תאווה".
תשובת הרב איננה מפתיעה למי שמכיר את שורשיו של הוויכוח היהודי-נוצרי מראשיתו. הרב עונה לשואל, כי באופן כללי "אין טוב לשמש בלא רצון", כלומר, אכן כן, יש לכתחילה לעורר את התאווה בשעת קיום מצוות עונה בכל כוחה, והוא מביא בין השאר הוכחה לדבריו מסוגייתנו בתלמוד:

וכן איתא בגמרא (= בסוגייתנו) ד'רב כהנא גני תותי פוריה דרב שמע דשח ושחק ושמש'.14 וכוונת רב ע"ה (= עליו השלום) היתה בעבור לעורר התאווה שלו(!)15 כדי שיהיה לו רצון לתשמיש, ולא יהיה קץ בה ח"ו (= חס וחלילה), כי האדם אע"פ שצריך לכווין לעשות מצות ה' צריך שיהיה לו בזה תאווה ורצון בכל לבו.
משפט אחרון זה מחזיר אותנו בניסוח בהיר וקולע אל אחד מיסודות היהדות החז"לית, שכמעט ונשכח במרוצת הדורות. מתגלה לנו כאן סודהּ של אותה "ברית חשאית גברית". נאמר לנו כאן כי אותה "ברית" אינה עוינת את העולם החיצוני (ה"אשה", והמגע עם העולם) כלל וכלל, אף שנדמה היה לנו כך.
אכן כן, ראינו כי החכמים-הגברים הללו חששו מאוד ממפגש זה. הם חששו להיגרר אליו ולהיטמע בו, ולהפוך ל"נשיים"; הם חששו שכל "דיבור מיותר" יסחף אותם בָּעונג שהוא נושא עימו ויגרור אותם לשִכחת ה"ברית". אבל, מצד שני, הם לא ויתרו בשום אופן (שלא כפאולוס, ופילון האלכסנדרוני לפניו)16 על עוצמת חיי ה"בשר", על המפגש החי עם העולם, ועל המפגש עם ה"נשיות".
התביעה הקשה של אותה "ברית" היתה אפוא לתפוס את החבל בשני קצותיו: מצד אחד להישאר נאמן ל"פְּנים" של בית-המדרש הגברי גם כשיוצאים ממנו החוצה, למפגש המושך עם ה"אשה"; ומאידך, לא לוותר על אותה עוצמת ליבידו גדולה שיש במפגש עם העולם שבחוץ. הקושי הגדול של קבלת התפיסה החז"לית היה מבוסס על כך שתביעה זו, להיות "בחוץ"-וגם-"בפנים" ביחד, נראית ממבט ראשון בלתי נתפסת כמעט: לחיות את התאווה לממון במלוא עוצמתה בשעת העיסוק במסחר, ועם זאת – בה-בשעה – לחוש את הדבקות ב"ברית" התורה ובאלוהות?! לחיות את התאווה המינית במלא עוצמתה בשעת המפגש המיני – ובה-בשעה להיות דבקים באותה "ברית" גברית עם התורה האלוהית של בית-המדרש?!

הקושי הגדול הזה גרם לו לרב כהנא – לפי הפירוש שאני מציע כאן לסוגיה תמוהה זו – להידחק אל מתחת למיטתו של רב כדי לצפות בו בשעת מעשה. הוא התאווה לדעת, מתוך צפייה ישירה ברבו הגדול כשהוא עם אשתו בשעת המשגל, כיצד אפשר לחיות את מלוא עוצמת המיניות בלא לבוא אל המפגש מהמקום החומרי, האגוצנטרי – אלא מהמקום שבו האדם דבק לחלוטין באל.
אך רב גירש אותו משם. הגירוש הזה מחדר המיטות בא לומר לתלמיד שלמענֶה האמיתי לשאלה הזאת אין "מלים", ואין
"ניסוח", ואין תשובה "מבחוץ". הצפייה ברבו כשהוא מקיים יחסים עם אשתו לא תוכל להועיל לו בשום אופן. על רב כהנא להתמודד איתה לבדו, עם עצמו, עם אשתו, ב"חדר המיטות הפרטי שלו". זהו סודה הבלתי נתפס של יהדות חז"ל.

1 נשתמרו בידינו שמותיהם של כאלפיים וחמש-מאות מהם.
2 החשאיות של ברית זו מסבירה גם את העובדה שהיו חכמים, כרבי יהודה הנשיא, שהקפידו מאוד על כך ש"לא יִשנו לתלמידים בשוק" (בבלי מו"ק טז א-ב), אלא רק בבית-המדרש.
3 על כך ראו בהרחבה: דניאל בויארין, הבשר שברוח – שיח המיניות בתלמוד, במיוחד עמ' 39-.63
4 כך שָׂם המדרש בפיו של פנחס בן אלעזר המקראי את המלים הללו: "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל, בין איש ובין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי המעשה שעושה כך רוח הקודש שוֹרה עליו" (סדר אליהו רבה ט, מהדורת מאיר איש-שלום עמ' 48), והשוו זאת להצהרה של פאולוס: "אין יהודי אף לא גוי, אין עבד אף לא בן-חורין, לא זכר אף לא נקבה, משום שכולכם אחד במשיח ישוע" (אל הגלטים, ג, כח).
5 ראו דיון על כך במאמרי "זעקתה של האשה", הארץ, תרבות וספרות, 99.8..20
6 חשכה, קדרות. אמנם א' בן יהודה במילון העברית החדשה, ט, עמ' 4451-4452 סבר שעֵיפה היא מלה נרדפת לשחר.
7 בדומה לנאמר (על ידי יהוא בן יהושפט במלכים ב, ט 11 על שליחו של אלישע הנביא): "אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת-הָאִישׁ וְאֶת-שִׂיחוֹ", דהיינו: דיבורו של האדם, וכנראה ביטוי זה גם מכוון שם כנגד דרך התנהגותו הכללית של האדם.
8 יש כאן קריאת יאוש, כמי שאומר: מי שהאל יכול לעקוב אחר נסתרות ליבו – האם יוכל אי-פעם לעמוד בדין?!
9 רש"י מפרש, על פי המשך הסוגיה, כי "דברי שחוק שלפני
תשמיש", אך פשטות הדברים מעידה על כך שבמקור מדובר היה על כל שיחה יתירה שבין איש לאשתו.
10 כלומר, התנהגותו ה"חופשית" של רב – שצחק ודיבר עם אשתו לפני שקיימו יחסים – מוכיחה על תאווה יתירה של מי שאינו שולט ביִצרו ונראה כמי שלא טעם מעולם מ"תבשיל" זה.
11 והשוו ללשון "דיבור" ככינוי נפוץ ב"לשון נקייה" ליחסי מין (ראו יעקב נאכט, סמלֵי אשה, עמ' פא-פב), וכן לשון "סיפור" ככינוי ליחסי מין (שם, עמ' פז-פח). וכבר תימצֵת תפיסה "גברית" זו הרמב"ם בפירוש המשנה לאבות א, ה (ראו על כך בהמשך), כשהוא בא להסביר מדוע אין להרבות שיחה עם האשה, במלים קשות ונוקבות לאוזניים הפמיניסטיות: "...וידוע שהשיחה עם הנשים על הרוב בענייני התשמיש (= מין), ולפיכך אמר כי ריבוי השיחה עימה אסורה". המפגש הגברי-נשי מתמצה לדבריו בדבר אחד ויחיד ותוּ לא: בשיחה על ענייני מין.
12 כך מתבאר בדברים שבמשנה הקודמת, בדברי בן-זוגו של יוסי בן יוחנן, כי "מדיניות הבית הפתוח" מכוונת בעיקר לגברים-תלמידי-החכמים: "יוסי בן יועזר איש צרדה אומר,

יהי ביתך בית-ועד לחכמים, והווֵי מתאבק בעפר רגליהם, והווי שותה בצמא את דבריהם". וגם אם נסביר את המאמר "יהי ביתך פתוח לרווחה" כמופנה לאירוח עניים – ופירושו של דבר גברים ונשים עניים גם יחד – הרי שהאיסור על שיחה מרובה עם האשה יחול על אותם שאינם תלמידי-חכמים, בין אם הם נשים או גברים אך אינם עוסקים בתורה והרי הם קרויים לעניין זה "נשים", שאין להרבות שיחה עימם, מאחר שהם עלולים לגרום לאדם ביטול זמן יקר וירחיקוהו מהעיסוק בתורה, אותה "ברית חשאית" שעל החכם, ה"גבר", לשאת באופן קבוע בליבו.
13 יתרונה לכאורה של עמדה נפשית זו, כפי שמדגיש השואל, היא בכך שאין האדם משתף אז בקיומו של האקט את הדחף היצרי שלו, והוא מבצעוֹ אך ורק כ"אדם הפורע חובו".
14 רב כהנא נחבא מתחת למיטתו של רב, ושמע כי סח וצחק ושימש.
15 יש כאן היפוך מעניין מבחינה פסיכולוגית. במקור האשה היא זו שאליה מייחסת הסוגיה ב"חגיגה" קרירות מינית וטוענת שלעיתים הבעל צריך לעוררה, אך כאן מעתיק זאת הרב יוסף חיים בשינוי שמזכיר פליטת-פה פרוידיאנית, כאילו הבעל הוא זה שלעיתים צריך שיעוררוהו מקפאונו המיני.
16 ראו ההפנייה לדברי בויארין לעיל בהערה .3


הליקון 36, גבר, חורף 2000

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים