עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> ר.י. צבי ורבלובסקי / בצלמו ובדמותו

ר.י. צבי ורבלובסקי / בצלמו ובדמותו

נתבקשתי לפתוח יום-עיון זה,* שכותרתו ונושאו "דיוקן עצמי". כיוון שלא הנושא בלבד טעון בירור אלא אף הכותרת, בחרתי לקרוא להרצאתי בשם הלקוח מסיפור הבריאה בספר בראשית. מה משמעות משפט זה, לכל הפחות לענייננו, ובצלמו ובדמותו של מי עסקינן?
רק שאלנו את השאלה, וכבר אנו מוצאים את עצמנו בעובי הקורה, או שמא בתחתית הבור, של אחת הבעיות הגדולות בחקר הדתות. יש אומרים שהאדם יצר את האלים, או את דיוקן האלוהוּת, בצלמו ובדמותו. אין זה חידושו של פוירבך דווקא, שכן דעה זו כבר הושמעה ביוון העתיקה במאה השישית לפנה"ס על ידי קסנופאנס. הווה אומר, שההתבוננות באל(ים) היא התבוננות האדם בדיוקנו העצמי. פרויד רק שיפר את הכלים להבנת תהליך זה של הטלה, ובלעז – "פרוייקציה", ונתן מהלכים לתפיסה הזאת. אנו מטילים את דיוקן עצמנו, או שמא את צילו בלבד, על הבד הריק והגדול שמעבר לעולמנו. אין צורך לומר, שניתן לראות את היחס בין אב-טיפוס לדיוקן גם בכיוון הפוך. סיפור הבריאה בספר בראשית מכריז כי האלוהים ברא את האדם בצלמו, אך נמנע מלפרש מהו צלמו ודמותו – הממשי או המליצי – של האל אשר בפיו שׂם מחבר הסיפור מלים אלו. והוגים דתיים בימי-הביניים לא נלאו להדגיש, לרוב בצירוף מוטיבים מההקבלה של "עולם קטן" ו"עולם גדול" (מיקרוקוסמוס ומַקרו-קוסמוס), שרק על ידי ידיעת האדם את עצמו יידע גם את אלוהיו. מכל מקום ברי לו, לאדם המודרני, שבסופו של דבר מחבר אנושי הוא, שבסיפורו ייחס לבורא את המלים

* יום עיון בינתחומי של הליקון בנושא דיוקן עצמי, שנערך במרכז סוזן דלאל ב-.15.10.1991

"בצלמנו בדמותנו". הווה אומר, שבין כך ובין כך אין לנו מנוס מההיבט האנתרופולוגי. כוונתנו – בהקשר זה, כמובן – אינה לאנתרופולוגיה התרבותית והחברתית, שהיא מקצוע ממקצועות מדעי החברה, ולא לאנתרופולוגיה הפיזית, המשווה בין השאר את גודל הגולגולת או הלסת של האדם המזוליתי לעומת האדם הניאוליתי, אלא לאנתרופולוגיה הפילוסופית, דהיינו העיון בשאלת מהותו של האדם. לשון אחרת: נסיונו של האדם להבין ולפרש את עצמו. ושאלה זו עומדת וקיימת, בין אם האלוהים ברא אדם בצלמו ובין אם האדם ברא ובורא אלים בדמותו שלו.
הניסוח שהשתמשתי בו, "נסיונו של אדם להבין את עצמו", מקרב אותי לעיקרו של הנושא: איזו תכונה מצטיירת בעינינו כסגולית לקיום האנושי, סגולית ומשמעותית אפילו יותר מזקיפוּת קומתו והליכתו על שתיים, או יכולתו להניע את אגודלו אל מול שאר האצבעות? תכונה זו היא השניוּת החוצה את תודעתו, שבלעדיה אין קיום אנושי סגולי.
ניתן לגדיר שניות זו גם במלים אחרות, כגון "תודעה עצמית", כלומר – לא תודעה סתם, אלא תודעה רפלקסיבית על אודות עצמנו. אין ספק בכך שגם לבעלי-חיים אחרים יש תודעה, במבנים שונים וברמות שונות, אם כי איני יודע עליה הרבה, וספק בעינַי אם המומחים בענף זה של הזואולוגיה יודעים יותר. אך על אף חוסר ידיעותינו, מותר אולי להסתכן בקביעה כוללנית אחת: בעלי-חיים חשים כאב, פחד, רעב, צמא. ניכרים בהם סימנים של תחושת מחלה או תחושת איוּם וסכנה (המביאה לידי תוקפנות, או להפך, לידי בריחה). אינני יודע מה בדיוק מתרחש בנפשו של חתול הרואה עכבר, ובנפשו של עכבר החש בקרבתו של חתול. לצורך דיוננו נניח שיש הבדל בין חתול, עכבר, זבוב, כלב, גמל או נחש מזה,

וביני מזה. אינני רעב, צמא, מגיב על תחושת סכנה וכו' סתם כך; תחושות אלו עוברות בצינור, ואולי מוטב לומר במסננת, של מודעוּת. רעָב פירושו אני יודע (= מודע בתודעתי) שאני רעֵב. פחד פירושו לא שאני בורח אלא שעלי לברוח, או לדקור או לחנוק את מקור האיום. "כואב לי" אין פירושו שמתחולל בי כאב, אלא שהכאב עבר דרך תודעתי, ועל כן אני מודע לכך שכואב לי. תחושותינו מלוּות בתודעתנו עליהן. אחרי אובדן האינסטינקטים הבסיסיים שלנו (לרוב נשארו אצלנו יצרים בלבד) איננו מחפשים מים באף צמוד לקרקע, אלא בגלל מודעותנו לצמָא אנו מחליטים לחפור באר או לגזול את נֹאד המים מחברנו ההולך איתנו במדבר, או ללכת לקיוסק ולקנות בקבוק קוקה-קולה.
לא רק לתחושותינו מודע האדם, אלא אף לעצמו. אין הוא שקוע במרכז ההוויה של עצמו, אלא – כדברי הפילוסוף פלסנר – הוא עומד "עמידה אקס-צנטרית" ליד עצמו ומול עצמו. ועל כן גם יוצר דיוקנאות של עצמו.
כאן יש מקום להתייחסותו של חוקר הדתות. אפשר לשאול אם טכניקות מסוימות של מדיטציה, אין כוונתן לסגור פער זה של שניוּת – סגירה לא כלפי מטה, אל רמת בעלי-החיים, אלא (אם מותר לחטוא בשפת משלים, העשויה גם להטעות) כלפי מעלה. אולם בדרך כלל אין האדם עומד שתול בתוך מרכז עצמיותו, אלא עומד עמידה אקס-צנטרית ליד עצמו. במלים פשוטות יותר: האדם, הסובייקט בהא הידיעה, אינו סובייקט. ברגע שאמרתי "אני", סובייקטיביוּת זו כבר הפכה לאובייקט, לאובייקט "אני" של הסובייקט "אני". למלה "אני" צמודה, בדרך האובייקטיביזציה, השאלה "מי אני ומה אני". ברגע זה יורדת על הציבור באולם זה הרצאה, אך אין דומה מאורע זה לפורענויות-טבע אחרות, כגון "יורד ברד"

או "מתרחשת רעידת אדמה". אתם מודעים לעובדה ש"אנו יושבים ושומעים הרצאה", כשם שגם אני אינני ענן המוריד גשמים אלא ה'אני' העומד מאחורי דוכן והמודע – תוך כדי הרצאתו – לא רק לעובדה שהוא מרצה דברים – הן דברי חוכמה והן בדיחות טפלות – לפני קהל שומעים, אלא גם לנסיונו לבנות תדמית ודיוקן של מרצה.
האדם הוא, כפי הנראה, היצור היחידי שהוא בעת ובעונה אחת גם סובייקט וגם אובייקט לעצמו. ברגע שאתה תוהה על ה'אני' שלך, "אני" זה כבר הפך לאובייקט. אך לאובייקט של מי? של "אני" אחֵר העומד ומסתתר מאחורי ה'אני' הראשון? עוד נחזור לשאלה הזאת. מרטין בובר הקדיש ממיטב הגותו לבעיית טיב היחסים הבין-אנושיים, כלומר היחסים הבין-"אניים" (מלשון "אני"), או, בלשונו, בין "אני" ו"אתה" – כיצד מתייחסים לזולת לא כאל אובייקט, לא כ"הלז", אלא כ"אני" כמוך? כמובן שלצרכים מסוימים ראיית זולתנו כאובייקט היא הכרחית: רופא הזקוק לסטטיסטיקות על ערכו של חומר חיסון או של תרופה; כלכלן הבודק את התנהגות ה"שוּק" כדי להמליץ על פיחות או תיסוף, על שינוי שיטת המיסוי וכו'; חברת ביטוח הזקוקה למידע על גילי תמותה ומאילו מחלות כדי לקבוע את גודל המחיר של פוליסת ביטוח – כולם מקיימים את המצווה "וראית את רעך כאובייקט". למרבה הצער, הזולת משמש לא רק אובייקט סתם, אלא לעיתים קרובות אובייקט למניפולציות של אינטרסים. אולם שאלתנו כאן אינה מתייחסת, בראש ובראשונה, ליחס אל הזולת אלא לשניות המהותית ביחס אל עצמנו החצוי. אנו מוצאים עצמנו באיזה מִלכוד 22, והאנושות לא חדֵלה לתהות על מלכוד זה ולהעיד על תהייה זו – כל תרבות על פי דרכה – בדת ובאמנות, ועל ידי יצירת דפוסים של דיוקן, צלם ודמות. היו אופטימיסטים שחשבו, כי האהבה מסוגלת לפרוץ הסגר זה ולקשור בין "אני" ו"אני", אך למדנו לדעת שגם כאן האובייקטיביזציה עשויה להשתולל, וגם אהבה יכולה להפוך למכשיר מניפולטיבי. מי שהגיע לשיא ההכרה בשניות מבנית זו הוא אותו אדם אשר – כסובייקט ואובייקט לעצמו – העיד על עצמו שהוא מסוגל לשמוח לאידו שלו!
יהיה הפועל הבא אחרי הנושא "אני" אשר יהיה (אוכל, שותה, מרצה) – תוך כדי אמירה, הנושא כבר הפך לנשוא. הווה אומר שהנושא ה"מוחלט", נקודת המרכז של הווייתי, אינו בהישג ידי. ולא בכדי דיבר הפילוסוף קאנט על הסובייקט הטראנסצנדנטלי. ומפילוסוף לפילוסוף: שמא האל של אריסטו, שהוא המחשבה החושבת את עצמה, אינו אלא דיוקן עצמי אחד ממִגוון הדיוקנאות שמצייר האדם אודות עצמו? משל למה הדבר דומה? לריצה אחרי האופק. האופק נתון לנו על ידי המערכת הנוירולוגית-אופטית שהורישה לנו הפיזיולוגיה האנושית, והריצה אל האופק אינה מקרבת אותנו אליו, אלא מזיזה אותו מאיתנו. המרחק בינו לבינינו אינו משתנה במאומה. והוא הדין לגבי ה'אני' סובייקט ואובייקט. הגוף – זה לא ה'אני'. הנשמה (ואין זה משנה כיצד מפרשים מונח זה) אף היא אובייקט למחשבתנו, בריצתנו אל האופק הפנימי הזה מתרומם "אני" מאחורי "אני" מאחורי "אני", וה'אני' ה"מוחלט" – ממנו והלאה. רק הוגה דעות דתי אחד, הידוע בכינויו "הנאור על ידי עצמו", הבודהא, העז להסיק מסקנה זו, ש"אני" מוחלט זה פשוט אינו קיים כעצמוּת (אם כי הוא קיים, כמובן, כיישות פונקציונלית); הוא אינו אלא טעות אופטית, וטעות אופטית הפכה לאשליה הגדולה של כל תורות האדם. רק מי שחדר אל מעֵבר לטעות זו השיג את הישע, כלומר לא את ה'אני' האמיתי (או ה'אני' האלוהי) אלא – נירוואנה. כל זה אינו גורע מהעובדה שה'אני' המדומה הזה יוצר "אניים" רבים, שהוא מודע בדרך האובייקטיביזציה הסובייקטיבית לריבוי הפנים ולמרכיביהן, ושהוא אף מצייר דיוקנאות בדרך השניוּת (כגון גוף ונפש, או בשׂר ורוח) או בדרך ריבוי של נשמות או נפשות בתוכו, והחלוקות למיניהן ידועות ואין צורך להדגים אותן כאן. בעזרת מה שבימי-הביניים נהגו לכנותו "הכוח המדמה" אנו יוצרים דיוקנאות, וכל תרבות מנחילה לבניה את הצֶלם והדמות שהיא בחרה בהם, או ביתר דיוק: בחרה להיות ערה להם. יצירת הדיוקן האנושי גם משקפת במפורש, או מכּללא, קביעות לגבי העל-אנושי והתת-אנושי, האידיאלי והמפלצתי, האלוהי והשדי; דיוקנאות המבטאים פרספציות של מציאות, של פחדים, של כיסופים ושל מאוויים; דיוקנאות המגשימים פחדים וכיסופים בצלם ובדמות; דיוקנאות משקפים ודיוקנאות מסלפים (שכן, גם הסילוף הוא אחת הפונקציות החשובות של יצירת דיוקן). דיוקנאות הם יצירות תרבות, אשר לעיתים קרובות טוענים שהם צלמו של הסדר הטבעי. מפאת קוצר הזמן, וכדי לא לקפח את האנתרופולוגיה החברתית, אסתפק כאן בהדגמת סילוף אחד אך משמעותי.
רובן ככולן של התרבויות הידועות לנו הינן תרבויות גבריוֹת, המכוּנות פַּטריארכליות. מקרים של מערכות שארוּת ושלשלות יוחסין העוברות מאם לבת וכך הלאה אינם נדירים כלל וכלל, ואנו קוראים למערכות אלו מַטריליניאריות (התייחסות בקו האם), להבדיל מ"פטריליניאריות", אך חברות מטריליניאריות רחוקות מלהיות גם מטריארכליות. להפך, אף הן פטריארכליות. האופי הגברי-פטריארכלי של התרבויות גורם לכך שהדיוקנאות הנוצָרים הם בצלמו ובדמותו של הגבר. דיוקן האשה אף הוא אינו יצירה נשית, אלא פרוייקציה של נפש הגבר על כל תסביכיה. היפהפייה, הבתולה, הזונה, המכשפה, האלה-האֵם המיניקה והשופעת רוך וחסד, וכנגדה האלה המפלצתית המטילה אימה – כל אלו יצירות גבריות הן. אף הדיוקן האנדרוגני (סמל של כמיהה לשלמוּת? התגברות על שניוּת?) – כגון באחד מסיפורי בלזאק או בצורה המסורתית של האל ההודי שיווה – יצירה גברית היא. האם קיומן של אלות בדתות רבות מלמד אותנו כהוא זה על מהות האשה? בוודאי, האלות מלמדות אותנו הרבה על התסביכים הגבריים המעצבים את דיוקן האשה. גם מיתוס המטריארכאט הוא המצאה של הדמיון הגברי. ההיסטוריה טרם נתנה הזדמנות לאשה ליצור את דיוקנה שלה. ארכיאולוג בר-מזל, שבחפירותיו ברומא ימצא את יומנה של אחת הכוהנות הבתולות הווסטאליות, מה היה מגלה? תעודה חשובה על אודות בתולה רומית, שאישיותה עוצבה ועוותה על ידי תרבות גברית. וחבל מאוד שהפמיניזם האופנתי התפתה למיתוסים גבריים למיניהם (כגון המטריארכאט, משמעותן של אלות ותרגילים פסבדו-מדעיים כיוצא בהם) במקום להתרכז במשימות העיקריות. רק שידוד יסודי של מערכות התַרבות יביא לידי אפשרות של התבטאות נשית חדשה ושל יצירת דיוקן נשי, הן של הנשיוּת והן של הגבריוּת. רק אז נוכל להתחיל ולבחון בצורה השוואתית מה "גברי" ומה "נשי", מה נתון טבעי-ביולוגי ומהו פרי עיצוב תרבותי של החומר הביולוגי הגולמי.
עדיין האדם חידה לעצמו. הדיוקנאות שהוא יוצר מייצגים מקצת מידיעותיו על עצמו, אך בעיקר את פליאותיו וגישושיו. הם אינם מלמדים אלא מעידים. והמבקשים להבין, בראש ובראשונה עליהם לפקוח עיניים ואוזניים לעדויות אלו.

הליקון 5, דיוקן עצמי – שיחות, חורף 1992

 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים