עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> אירית סלע / הקורא עונה ליצירה

אירית סלע / הקורא עונה ליצירה

מרטין בובר טוען שהעולם שָנוי לאדם, משום שגישתו לָעולם ולהוויה היא שנויה, ומבוססת על שתי המלים הבסיסיות שהוא יודע לומר. צמדי המלים הם אני-אתה, אני-זה, אני-אני.
בהתייחסות של אדם לָעולם ייתכן יחס של "אני-אתה" או "אני-זה". הראשון הוא דיאלוג עם החיים, שבו אני מגיב בכל הווייתי ל"אתה", בניגוד ליחס "אני-זה", שבו אני מתייחס ל"זה" כאל אובייקט שאני חוֹוה אותו, משתמש בו. בובר מחפש את הקדוש כאן ועכשיו. האלוהים היחיד הוא זה שלא ניתן לחוות אותו, לדבר עליו, אלא רק לפנות אליו ביחס של "אני-אתה" כעת וכאן, בהווה (מכאן ביהדות: יהוה). אלוהים קיים כשאני עומד מולו כ"אתה".
בתפיסה דיאלוגית זו של העולם יש עיקרון יסודי חשוב, המופיע בתיאוריות תיאטרון שונות (והתיאטרון, להזכירכם, הוא ביסודו שירה) ובתיאוריית השירה בתרבות ההינדית: הקהל, הקורא, המאזין האידיאלי, הנעלם, שאליו פונה המשורר ושלמענו עובד השחקן, מקביל ל"אתה" האלוהי של בובר. האלוהים נוכח, לפי בובר, כשאני מעמת את עצמי איתךָ; אם אני פונה ממך, אני מתעלם מאלוהים. יש בכך רמז, ולוּ גם מרוחק, לקיום ה"מוזה" (או האלוהים) ברגע של מפגש אמיתי וישיר בין משורר לקורא או בין שחקן לצופה בקשר של "אני-אתה" הדדי. כל זמן שאני רק חוֹוה אותך, או משתמש בך (או במקרה של שיר – "מנתח" אותך), אני דוחה את אלוהים. במפגש שלי עם "אתה" משתלבים האינסוף והנצח עם הכאן והעכשיו.
ברגעי התפעמות גדולה בקריאת שיר, כשיש תחושת "אני-אתה" בין יוצר לנמען, יש תחושה של קיום הנצח, האלוהי, ברגע זה ממש.
התייחסות לשירה כאל מקום לאיסוף, לשימור של תרבות, לחיפוש "חוויה תרבותית" במקום התרחשות תרבותית, היא גישה של "אני-זה" – בלתי מיידית, בלתי ישירה. מי שחוֹוה איננו משתתף. החוויה היא בתוך הנמען, ולא בינו לבין המתרחש ביצירה. הנמען, בין אם הוא צופה, מאזין או קורא, אינו תורם בצורה זו דבר לאירוע, ולא מתרחש דבר בדיאלוג בין היוצר לנמען. מכאן שדבר אינו קורה לנמען. המיידיוּת והַישירוּת של הדיאלוג בין היצירה לנמען הם בליבה ובמהותה של השירה.
ג'ורג' שטיינר אומר שהדקדוק הוא העצב של המחשבה. להקשיב למלים, לטקסט, לקרוא אותן, פירושו – במודע או שלא במודע – לחפש קונטקסט, מיקום בתוך שלם משמעותי. משמעות קשורה למצב, למציאויות נתפסות, בדיוק כמו שהגוף שלנו קשור למצב. נסיונות להבין, "לקרוא היטב", תוך קבלה מגיבה, הם תמיד היסטוריים, סוציולוגיים ואידיאולוגיים. איננו יכולים "לשמוע" את הומרוס כפי ששמע קהלו הראשון. כל קריאה וקריאה, במובן הרחב של המונח, כל מיפוי פרשני-ביקורתי ייוותר ארעי, בלתי שלם ואולי שגוי.
הקוראים הטובים ביותר עונים ליצירה, מפרשים אותה: אין לוולאסקז או לאנגרה קורא טוב מפיקאסו; אין ביקורת אמיתית יותר למדאם בובארי מאשר אנה קארֶנינה. לימוד על-פה הוא התשובה הראשונה לטקסט. כל התנסות משַנה את התודעה. טקסט מרכזי, קלאסי, תובע מאיתנו לא רק קליטה מבינה, אלא תגובה. עלינו לפעול "מחדש", לתרגם תגובה מהדהדת ופרשנות – למעשים.
בהרצאתו על השירה ההודית מספר פרופ' דוד שולמן, שנקודת המוצא של כל הדיון האסתטי בהודו העתיקה היא הניסיון לנתח את התופעה של שינוי אמיתי, פיזי ממש, שחל בשומע.*
בפואטיקה הוודית אחד מהיסודות הבסיסיים הוא חזון המשורר, הדמיון שלו, העין הבוחנת, הראייה החודרת, דבר-מה הקושר אותנו לְאמת הרבה יותר אמיתית מן התפיסה הרגילה שלנו. הדמיון הזה מתפצל לשניים: יש בו דמיון יוצר ומפעיל, שאינו יכול לפעול בעולם בלי שייקלט על ידי הדמיון הקולט או המגיב של השומע, זה שקולט את השיר של המשורר כשותף בעל תפקיד מרכזי בתהליך המורכב של היצירה האסתטית.
טקסט ספרותי אינו רק בליל של מלים, דיווח על מציאות כלשהי. בעצם הווייתו הוא יוצר מציאות חדשה, הוא מפעיל את כוחו על המציאות, יוצר בדמיון של הקורא והשומע אפשרויות חדשות. וככל שהוא כתוב טוב יותר, כן הוא עושה זאת באופן מודע ומכוּון, מתאים אופן לתוכן על-מנת לפעול על המציאות.
קריאה-בקול של שיר מנסה ליצור זיקה בין הזר לבין המוכר לשומע, לקרב אותו אל החדש בעזרת הידוע לו. בקריאה נוצר דיאלוג בין הדמיון היוצר בשיר לבין הדמיון היוצר של השומע. הקורא הוא המדיום, הכלי המעביר. בטכניקות ספציפיות אני מנסה לעזור לקורא לשכלל את הכלי, להחיות ולהפעיל את המלים ואת המבנים התחביריים, את הדיבור ואת השתיקות, המהוות חללים המאפשרים לשומע זמן להפעיל את תגובתו ואת דמיונו על המלים ועל התחביר. בלא-ידוע ובבלתי-ניתן-להסבר בשיר נמצא האלמנט המאגי.

* דוד שולמן, פרקים בשירה ההודית, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, .1986

אסור לקורא לחנוק אותו או לנסות לפרשו יותר מדי. המפגש המשולש קורא-שיר-שומע הוא יצירה חדשה – קריאה-בקול של שיר. גם הקורא הזָהיר ביותר, המנסה להימנע מפרשנות, מפרש את השיר בעצם קריאתו. על-מנת להימנע מעיווּת עליו לחפש נקודת איזון בין פרשנות אישית לבין פתיחת ריבוי התכנים בשיר לאוזני השומע, תוך הימנעות מפרשנות מצמצמת מדי. ככל שהקורא פעיל יותר בפרשנותו (למשל אצל שחקנים), דמות הקורא בולטת, לעיתים אף יותר מהשיר הנקרא. מצד שני, בקריאה ללא נקודת המבט של הקורא חסר אלמנט עיקרי ואמיתי, הנטוע בתפיסת המציאות שלנו ובמהות קומוניקציה, בדיאלוג בין הקורא לשומע. התעלמות מנקודת מבט זו היא שקרית, ומנסה להתעלם מהרגע הזה, שבו מתרחשת קריאה בקול, מהרקע של הקורא והשומעים, מהפער בין המקום שלהם לבין המקום של השיר, תקופתו, העולם הייחודי שלו ושל כותבו. אין דיבור ללא נקודת מבט, ללא עמדה, בין אם מודעת ובין אם לאו, ולכן אין אמת בקריאה בקול ללא עמדה כלפי השיר הנקרא.
הקורא בקול מתבקש להיזהר, לעשות מעשה נדיב וענָו כאחד, להיות ולא להיות בשעת מעשה הקריאה, על-מנת להבטיח שהשיר יהיה.

הליקון 28, שירה חדשה 98, חורף 1998

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים