עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> אמיר אור / במה אנחנו עוסקים כאן?

אמיר אור / במה אנחנו עוסקים כאן?

לאחר כל סוף-שבוע של עיסוק אינטנסיבי בטקסטים קצוצי שורות, כשכולנו, משתתפים ומנחים, היינו מרימים את ראשינו מעל הניירות והספרים לשוב אל עולם של טקסטים שונים בתכלית, האם לא עצרנו מדי פעם בשער הזה, ותהינו מהם הטקסטים האלה ובמה שונה עולמם מן העולם שאליו ניכּנס עוד רגע?
דומה ששיר יכול לדבר על ענייני יום-יום, או על חוויות מוכרות, ובכל זאת הוא דורש מאיתנו לחשוב באופן אחר: הדיבור השירי אינו מתייחד בדרך התנסחות מסוימת, אלא במצב-התודעה הכרוך בו. המצב ההכרתי של השירה הוא שמתבטא בדרכים מדרכים שונות, בכל אופני הדיבור שהשירה יוצרת. בשיר אנחנו שבים למישור-תודעה רחב יותר, הכולל ומצרף יחד את התופעות לכדי סדר אחד. אנחנו שבים למקום הבריאה, למציאות ההכרה המחברת את התפיסה והנתפס, את הנפש והעולם. הדברים אינם נתפסים עוד בצמצומם, מתוך תשומת לב פונקציונלית או בהקשרם המזדמן; התופעות אינן נתפסות עוד בנפרדותן הרגילה. אנחנו שבים לדרישה הבסיסית ביותר של ההכרה – הדרישה למשמעות, ליותר משמעות, למירב המשמעות.
בשיר אנחנו עוסקים במודע ובמישרין בבריאתה מחדש של חוויית הממשות; אנחנו יוצרים זיקות חדשות בעולם ומפעילים אותן בכל מרחב המשמעות האפשרי. משום כך תמונה שבשיר הופכת לסמל, והמלה הפואטית מופעלת במרחב זיקותיה המטאפוריות והמטונימיות. השיר הוא אמנות הזיקה בכל עיצומה.
מכיוון שהשיר הוא בעיקרו מצב-תודעה, הוא אינו תלוי בצורה צלילית, גרפית, או תחבירית; ועם זאת, ככל שצורתו מרבה ומעשירה את זיקות הדיבור, השיר מפעיל ומבטא את

התודעה השירית באופן מועצם יותר: ככל שהדיבור השירי מפעיל יותר את התוכן כאופן, השיר הוא "יותר שיר".
מצב-התודעה שבו אנחנו חושבים במלים כאלה ומסמיכים אותן זו לזו הוא מצב שבו זיקותיהן שוב אינן מצומצמות בגבולות ההצבעה הפונקציונלית, אלא נוצרות באופן חי, כממשות חדשה שלא היתה נתונה מראש במילון ההכרה שלנו. השיר הוא "דיבור מרוכז עד קצה גבול היכולת", או מוטב – דיבור שבו ההכרה מורחבת עד קצה גבול המשמעות. המלה השירית היא המלה החיה בכל מרחב-זיקותיה האפשרי, המלה הבוראת את תמונת הממשות בתודעתנו.
גם אם השיר מטפל לכאורה בעניין מיוחד כלשהו – פגישת אהבים, מחאה פוליטית, או שבחי היין – הוא מפעיל בנו מייד אותו מנגנון של הרחבת הזיקה, הגלום בעצם ההכרה הפואטית. גם אם השיר חף לכאורה מהסְמָלה, ממטאפוריקה או מהחלה מכלילה של מובניו, כל אלה מתרחשות במידה זו או אחרת בתודעתנו שלנו, ברגע הקריאה. אנחנו מתבוננים בפליאה בריבוד ובאינטנסיביות של זיקות השיר, ואנחנו חשים באחדות התוכן והאופן של הדיבור השירי; אך מעֵבר לכל אלה, אנחנו מתבוננים בשיר כבמראָה שבה אנו נשקפים שוב כעולם.

צידה לדרך: כמה מחשבות על אוּמנות ואֳמנות

שירה איננה רק כישרון אלא גם כושר; כושר ההבעה הוא פריו של אימון.
ראשיתו של האימון הוא אוּמנות השיר. סופו של האימון הוא אמנות.

לימוד האוּמנות הוא השגת השליטה בשלוש תיבות-כלים פואטיות: תיבת חומרי השפה, תיבת כלי הזיקה ותיבת כלי המצלול. בתיבה הראשונה – המלים, תולדותיהן ודקדוקן; בשנייה – תחביר הפָּסוק, אופני החיבור, ותבניות השיר; בשלישית – דרכי המשקל והמצלול.
אך מלבד אלה יש תיבה נוספת, רביעית.
התיבה הרביעית היא תיבה ריקה.
התיבה הרביעית היא סודו של המשורר; היא אינה מתמלאת אלא מתוך מעשה השירה עצמו.
אין בה כלי אוּמן וחומריו, אלא מקומות ומפות.
התיבה הרביעית היא תיבת המקום.
תמונות המחשבה וזיקותיהן הן שמונחות בה כמַפּותיו של מגלה ארצות, אבל מפותיו הפנימיות של המשורר אינן רק סימני מציאות, אלא מציאות בפני עצמה. מפות השיר הן ארצות השיר עצמן על נופיהן ותולדותיהן.
מפותיו הפנימיות של המשורר הן שערי מציאות שמבעדם הוא יכול להיכנס אל כל מקום ומקום שנברא והיה בשיריו שלו, וגם אל כל המקומות שגילה וחווה בפועל בכל שיר שהוא.
שלוש התיבות הראשונות הן תיבות הכלים של אוּמנות השיר. התיבה הרביעית היא המביאה את אוּמנות השיר לכדי אמנות.
אוּמנות היא השליטה בצורה ובאופן. אמנות היא חירותה של תנועת המחשבה.
אוּמנות לבדה מביאה לידי שכלול הטעם, אבל אין בה מזון.
האמנות היא השגת השליטה בארבע התיבות של כלי השיר.
אמנות ללא אימון וללא אוּמנות היא פרץ יצירתי, אבל עדיין איננה דרך.
האוּמנות היא המאפשרת חירות ביטוי לאמן. בלעדיה, כל הישג אמנותי, גאוני ככל שיהיה, הוא שיא חסר תשתית.
האמנות היא הארכיטקטורה של השיר, האוּמנות היא הנדסת חומריו ובניינו.
האוּמנות היא חירותו של המשורר להשתמש בכל כלי נחוץ; בלעדיה מגבלות הכלים הן שמכתיבות את מקום השיר.
שליטה מוגבלת בכלי השיר הופכת לסגנון חיצוני, שלרוב ממצה את עצמו לאחר זמן-מה.
האימון הוא שמאפשר תנועת מחשבה חופשייה ממאמץ, הנתונה למבע כשלעצמו; שליטה בכלי השיר מאפשרת שימוש חופשי בצורה, ומאפשרת התפתחות וצמיחה שאינן כבולות בסגנון.
התפתחות היא התפתחותם של הכושר והיכולת: כמו את שרירי הגוף, אפשר לאמן ולחזק גם דמיון ורגישות פואטית. חיזוקם של שרירים רוחניים אלה הוא תנאי להתפתחותם של ריכוז ועוצמה; הכשרתם היא תנאי לצמיחה. העצָמה וצמיחה הן כמו שאיפה ונשיפה של תנועת המחשבה.
העצמתה של תנועת המחשבה היא במיקוד הכוונה: בהזדהות איתה, ובתפיסתה כממשות שבפועל. סוד כוחה המאגי של המלה הוא העוצמה המתגלה בעומק הצליל.
העצמה דורשת הזדהות ואחיזה; צמיחה דורשת הזרה והרפיה.
צמיחה היא חידושה וריבויה של תנועת המחשבה.
צמיחה פנימית מושגת מתוך התבוננות מתמדת בהרגליה של המחשבה. התבוננות ללא התמדה מביאה לבלבול ומונעת צמיחה.
התבוננות מתמדת בהרגל מפוגגת את ההרגל; הרגל מודע הוא נתיב פנימי שנרכש ומעתה נתון לבחירה. התבוננות שאיננה שבויה בנתיב המורגל נעה גם בנתיבים אחרים – בחידושה ובריבויה של תנועת המחשבה.
אלא שלא די בהתבוננות לבדה. ללא ריכוז והזדהות, תובנות ההתבוננות חולפות כשם שבאו; לאחוז בהן הוא ליצור מהן נתיב פנימי בר-קיימא, הרגל חדש.
ההרגל הוא סופו של המאמץ.
תנועה חדשה הופכת להרגל חדש, הרגל חדש הוא נושא להתבוננות חדשה, וחוזר חלילה.
לימוד השליטה בכלי השיר הוא מיומנות בשימוש בצורה ובאופן; אימון השרירים הפואטיים הוא מיומנותה של תנועת המחשבה.
הלימוד לעולם אינו נִשלם; הלימוד הוא דרך חיים.
משורר שהגיע לשיא מסוים וחדל מלימוד, הופך את השיא החי לסגנון מת.

משורר שהתקבע בסגנון הופך לחקיין של עצמו: שירתו היא פלגיאט של עבָרו. התפתחותו מוגבלת וצמיחתו מעטה.
כשה'אני' רועם המוזות שותקות: גנאי ושבח הם אויבי השיר.
שבח והשתבחות, גנאי או ביזוי עצמי, מקורם בחיכוכו של ה'אני' בזולת. קלון וכבוד הם הכאב והעונג שבמשפט הזולת, ועל כן יש בהם תמיד מידה של התכחשות עצמית.
התכחשות עצמית היא צמצומה של הרוח היוצרת: העולם חדל מלהיות המשכו הישיר של ה'אני', והופך להיות משאת נפש הנפרדת ממנו.
גנאי ושבח מביאים לידי צורך, אבל מקור היצירה הוא תמיד בשפע.
מקור הצורך עשוי להיות נעים, אבל בכל תלות מנטלית, גם אם נוצרה מתוך גאווה ושביעות רצון עצמית, יש תחושה של ריקנות וסבל.
מקור השפע איננו בהכרח נעים, אבל בכל גאות מנטלית, גם
אם נוצרה מתוך רגשות קשים, יש גם תחושת משמעות ומידה של אושר.
גנאי ושבח מתעים את המשורר מן היצירה והלאה, ומביאים לידי שפל את רוחו היוצרת.

צורה ומהות

הצורה השירית איננה סדר המלים והפסוקים. הצורה איננה מספר ההברות וההטעמות. אין זו הצורה אלא רק תוויה החיצוניים, קווי המיתאר שלה.
תקבולת, סונט או מרובע הם סדר לוגי, אבל עוד קודם לכן הם תווי נשימה, קווי מיתאר של מזג הדיבור.
כשאנחנו פוחדים אנחנו נושמים באופן אחד; כשאנחנו אוהבים אנחנו נושמים באופן אחר. לכל מזג מנטלי נשימה משלו – התבוננות, כעס, קשב, עצב. הצורה והתוכן, הנשימה והמזג – אינם ניתנים להפרדה.
אילו היינו מונים את מספר השאיפות והנשיפות ומודדים את קִצבן ואת אורכן, אפשר שהיינו מגלים את תווי הפחד, האהבה, ההתבוננות או הכעס; אבל הצורה איננה תוויה, אלא הנשימה והמזג עצמם.
אנחנו חשים בכך גם בלי שום הסבר: לכל שיר שנוצר מבפנים החוצה יש צורה פנימית כזו. אבל שיר שנוצר במלאכת מלים הוא חסר צורה. הוא מעורר חוסר אמון שקשה להצביע על מקורו: הדימויים אולי מתקבלים על הדמיון, הרעיונות אמינים, ובכל זאת השיר קלוש ודהוי: מישהו טבע עקבות של נמר על פני שביל היער. מיתאר הכַּפּה, שֶקע טביעתה בעפר, הזרדים השבורים. הכל שם, אבל לא ריחו של נמר ולא רוחו של נמר. אנחנו מרומים – ולא מרומים: אין שם אלא רישום צורה, מראית של מיתאר, הֶעדר.
רב-אוּמן יכול להשלות, אבל בסופו של דבר אי-אפשר
לשתות מים של פאטה מורגנה.
בכל אמנות, הצורה היא התנועה הפנימית.
מחוות גופו של הרקדן איננה "ידיים פרושות" או "גֵו מתוח", אלא הרמת הדחף שמֵרים את הידיים, מתיחת הרגש שמותח את הגו.
צורה איננה קווי המיתאר אלא התנועה שיצרה אותם.
באותו אופן למשל, הייקו איננו תלת-טור של חמש הברות, שבע ושוב חמש; אלה הם תוויו.
הייקו הוא-הוא דינמיקה של הכרה: הבחנה – התרחשות – ופורקן של תובנה.

הליקון 60, שירה חדשה עִברית וערבית 04, קיץ 2004

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים