עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> אריאל הירשפלד / הגיג על השירה

אריאל הירשפלד / הגיג על השירה

שירה איננה מוסיקה והיא גם לא ציור. אין שירה על אודות מה שיש במוסיקה, ואין ציור על אודות מה שיש בשירה. האמנויות, גם אם הן עוסקות לפעמים באותו "נושא", אינן אומרות אותו דבר בדרכים שונות. מה שאומר שיר על געגועים לאֵם, לא יאמר אף ציור ואף סרט ואף אדאג'ו של שוברט. לא בגלל, או לא רק בגלל, החושים השונים שאליהן פונות האמנויות השונות, אלא משום שהחושים השונים – ואיתם האמצעים השונים – פונים אל תחומים אחרים בחלל הנפש. אל היגון השלם, העולמי, הבלתי נפתר, הטמיר, יכולה לחדור רק המוסיקה. הוא יכול לבצבץ כבת-קול, לפעמים מוחשית לחלוטין, גם בשיר – אבל בשלמוּת, בלי שום חוצץ, בלי שום סיכוי, בלי התחלה ובלי סוף, בלי מלה, בלי סימן, הוא יכול להיות רק במוסיקה. אפשר לומר שהיא ממונה עליו, על היגון. בלעדיה לא היו לו דיבור ונוכחות בעולם, אלא רק במנוד ראשם של אנשים חיים אל אלה שאוהבים אותם באמת. מה שעושה ציור, באמצעות האור שהפך לצבע, במרקם גופם של בני אדם, באור העור, בסובכי השרירים, בקמטי העיניים, בקמטי זיקנה, בברק של תפוח, בדוֹק כחלחל של ענבים, לא יעשו כרכים ארוכים של מלים, אפילו לא של פּרוּסט. כשציור עוסק בסמלים, ב"נצחון אהבת השמים על האהבה הארצית", למשל, הוא עומד בתחרות קשה עם השירה. אפילו כשהוא בא ותולה את הגבר המעונה על הצלב וטוען שזהו ישו בן האלוהים שסבל בעד חטאי כל האדם, הוא בבעיה קשה לנוכח המלים שסופר הבשורה העמיד לפניו. מפני שהציור עושה בסיפור הזה דבר אחר לגמרי. הוא מבטל אותו, למעשה, ושׂם במקומו עור ובשר ודם שהפכו לאור נצחי בזכות הצבע. את כל געגועינו אל העור שיישאר בעינו, באורו, הפך הציור לנושא. את הפֶטישיזם הטראגי,

ההירואי, של היד הרוצה לגעת בעור, בעלי כותרת, בשמים, הפך הציור לזירה. אף מלה לא תוכל לגעת ביפי הגוף ובצבעי הכמישה בציור. הומרוס לא ניסה אפילו לפלוש אל תחומם של פסלי יוון. הוא מסתפק בהכללה נפלאה, מוותר מראש: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מַה-יַּפְיָפִיתִי, מָה רַמְתִּי" (אכילס להקטור, איליאדה XXI 108, תרגום טשרניחובסקי). מה היה שם, באותה התייפייפות מתרוממת? רק פרקסיטֶלֶס היה יכול לחצוב זאת.
רק בדבר אחד מתקשרות האמנויות באמת זו לזו, והוא לא ה"נושא" אלא הוא הארכיטקטורה. הצורות הגיאומטריות, הכאוטיות, השטוחות, הרב-ממדיות, המתאבכות – כל אותו עולם מופשט ומופלא של שִכלוּל צורני, יופי טהור מכל חומר, נמצא באמנויות השונות בשוויון-מעמד. יש קתדרלות בתוך סונטות של פטררקה ומבני-קונכייה אדירים בסימפוניות של מוצרט והתאבכות כאוטית-עננית בגופיו של מיכלאנג'לו, והם בו-בזמן גם אחוזים בקואורדינטות אאוקלידיות שטוחות – על הנייר, על הקיר, או בחלל-זמן של המוסיקה.
המיוחד, בעינַי, בשירה – הנושא שלה, שעליו היא "ממונה", המבדיל אותה מן המוסיקה, מן הציור, מן הקולנוע ומן הפרוזה (הספרותית והפילוסופית) – הוא החוכמה. הוא המקום המרוכז, המהיר כברק, של התודעה האנושית, החשה, הזוכרת, היודעת, האומרת, המפתחת, הנפתלת, הנחלצת, המסוגלת לאחוז בחולף של עצמה.
המוסיקה אוחזת ברגשות היוליים, ערפיליים, מתאבכים, שרק לעיתים רחוקות מתבהקים אל תחומי המוחלט של "שמחה" או "יגון", ואז, כאמור, אף אחד לא ייגע בהם כמוה. אבל היא איטית וכבדה כשהיא באה ליד מלים. לא מקרה הוא, שמלחיני שירים (ואופרה) היו אנוסים תמיד לחזור פעמיים ושלוש על אותה מלה כדי לתת למוסיקה שהות להביא את ענניה עד ה"רגש" הבא; לא מקרה הוא, שדרמות מוסיקליות העוקבות באמת אחר מלים (כמו האופרות של ואגנר) הן איטיות כמו דייסה נקרשת. השירה, במעוף אמיתי, כמחשבה, עוברת נכון מרגש לרגש, ומרגש לתחושה, ומתחושה לזיכרון וכן הלאה. המוסיקה שלה היא לכן מהירה, מבזיקה, היא נצנוץ מתחלף עם חילופה של המחשבה. ומצד שני – יש בוודאי גם חוכמה, תבונה, תובנה, ניתוח, מסקנות וכו' בפרוזה. אבל פרוזה זקוקה לאירועים ולהשתלשלויות ולסיבתיוּת גלויה. יש בה כבר הרבה מאוד "עולם". המחשבה בה אינה בת-חורין לגמרי. היא מאבדת מעושרה ונשרכת אחר אנשים ומעשים. מהולה ברכילות ובהיסטוריה.
הפילוסופיה, הממונה הידועה מטעם התרבות על החוכמה, היא המבנה הפחות משכנע לעסוק בחוכמה. היא דיבור על אודות החוכמה, אבל היא אוחזת בה במפתחות שוודיים עבי שיניים, איטיים ומחליקים. תועפות של מלים איטיות, אוחזות בכבדות ברעיונות שהחוכמה עצמה אוחזת בהם בתנועת ריס אחת. רק אותם פילוסופים נדירים שניחנו בדיבור שירי אמיתי – כמו אפלטון או ניטשה או סופרו של איוב – יכלו לאותה מהירות מרוכזת.
לא אומַר כי השירה עליונה על שאר האמנויות משום שהיא קרובה לחוכמה, כפי שהיו אומרים ההוגים העתיקים על אמנות זו או אחרת שבבעלותם (דה-וינצ'י, למשל, גרס כי הציור הוא האמנות העליונה, כי הוא אמנות של העיניים, והעיניים הן החוש העליון, משום שהן פתח החוכמה והאור...). לא אוכל לוותר על החושניוּת, על האליליוּת, של האמנויות הפלסטיוֹת, ולא על הראשוניוּת, התינוקוּת הנצחית, של המוסיקה; אבל ברור לי, שבלי השירה לא היתה לחוכמה האנושית האמיתית עדות ממשית.
נהוג להשמיץ את המלים. "מלים, מלים, מלים". אבל המחשבות עשויות ממלים, ורק השירה עושה במלים מה שהמחשבה באמת עושה בהן, במלוא הכוח וההיקף: שומעת אותן, טועמת אותן, מבינה אותן, לא-מבינה אותן, מצרפת אותן בדרכים-לא-דרכים, נסחפת אחריהן, מקישה אותן זו בזו ואומרת בהן. אומרת. אומרת. ממש. השירה, לשם שינוי, אומרת במלים ממש את כל מה שהן מסוגלות לאחוז, ויותר מזה.
השירה מקפיאה אמירה. היא אינה דיבור על אודות אמירה ואינה גם ציטוט של אמירה, אלא היא אוחזת ברגע האמירה ושומרת על כוחו לאמור. למוסיקה יש כלים נהדרים של רוח ושל מיתרים, ולציור יש כלים קטנים של קו וצבע שהוא מקים מהם עולמות שלמים, ולשירה יש הכל. הגדול
ביותר, עוּגב העוּגבים, הלשון. הוא כה גדול כי הוא פרושׂ על העולם הממשי כולו, בחיים, בעיתונות ובספרות. כינורות וקווים יש רק באמנות. מלים יש גם בעולם וגם בתודעה פנימה. שלוחות כאלו, אל מִחוץ לאמנות, יש רק למלים. לגבי הפילוסופיה זו בעיה ומגרעת. רק השירה הופכת את השלוחות האלו אל העולם לשורשים ויונקות. היא שתוּלה בחיים ממש. בְּשונה מכל האמנויות, היא בוקעת מתחום הבדיון.
אפשר לומר זאת כך: המוסיקה היא "לשמוע" בלבד, הציור הוא "לראות", והשירה היא "לדבּר" באמת.
אבל אפשר, מוטב, לומר זאת כך: המוסיקה היא "להיות", הציור הוא "להושיט יד", והשירה היא "לעוף". או כך: המוסיקה היא קונכייה. הציור הוא עין. השירה היא כנף.

הליקון 24, שירה חדשה 97, חורף 1997

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים