עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> רוני סומק / הרווח שבו נדקרת מחט המלים בבטן הדף

רוני סומק / הרווח שבו נדקרת מחט המלים בבטן הדף

איש אחד, מספרת האגדה, ניסה למצוא את האמת. הלך האיש ומצא את האמת בדמות אשה זקנה ומכוערת. ישב האיש בביתה ולמד את אשר לימדה. לאחר זמן, כשהרגיש שהוא מכיר את תורתה, ביקש האיש לחזור למקום ממנו בא, לא לפני ששאל את הגברת אמת במה יכול הוא לגמול לה על הלימוד הנפלא, והיא ענתה: "כאשר ישאלו אותך במקום שממנו באת איך אני נראית, ספּר לכולם שאני בחורה צעירה ויפה".
נדמה לי שאפשר לסמן את האגדה הזאת כקו-אורך בכל מפה ארס-פואטית. הרווח שבין הזקנה המכוערת לבחורה הצעירה והיפה הוא הרווח שבו נדקרת מחט המלים בבטן הדף. בטח לא "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח [...]" (תהלים פה 12), אולי מפני שמַעדר השיר רוצה להטביע את חותמו על אותה ארץ, וכאשר שתיל האמת בוקע מן האדמה, יכול המשורר לדַמות אותו לחרב או למקל-סבא. ובכלל, היכולת להרחיק עדות על ידי דימוי או מטאפורה, היכולת להאניש והיכולת להצעיד את המלים על מגרש המִסדרים של הדמיון, יוצרת את האמת היפה מכֹּל, את האמת השירית. אמת זו אולי אינה קבילה בבית-המשפט, אך אין מדויק ממנה לתאר את השכבות הגיאולוגיות של האדמה שבה "אמת מארץ תצמח".
הנה, למשל, "הוועדה ההיסטורית" שהקימו אחד-העם וההיסטוריון שמעון דובנוב לאחר פרעות קישינוב (19-20 באפריל 1903). הוועדה הוקמה כדי לחקור, לשחזר ולתעד את אשר אירע. החבר העיקרי במשלחת לקישינוב היה חיים נחמן ביאליק. ביאליק שהה שם יותר מחודש. הוא דרך במקומות שבהם נשפך הדם, ראה את ההריסות ודובב את הניצולים. חלק מהעדויות שאסף התפרסם פה ושם. מטרתו היתה לכרוך את הדברים בספר, ולשם כך נסע מקישינוב אל בית חותנו ביער גורובשצ'ינה. ושם – במקום חיבור משפטי מלומד – כתב את הפואמה "בעיר ההריגה". כלומר, ביאליק המשורר כופף את היד לביאליק החוקר. ברור שבכל שורה משורות הפואמה רובצת חיית האמת ההיסטורית, אך לחיית השקר הפואטי היו שיני טרף מחודדות יותר. ביאליק המשורר הצית "בעיר ההריגה" אש חזקה יותר מכל להבה שהיתה יכולה לבעור בדו"ח היסטורי.
ברור שהוא "שיקר", ברור שהמסמך השירי אינו מדייק במניין הקורבנות, אבל אם להשתמש בטרמינולוגיה שהנהיג אחד-העם בחיבורו "משה" – המסמך השירי לוחץ על שפופרות הצבע, המצייר את "האמת ההיסטורית" ופחות את "האמת הארכיאולוגית".
הסיפור הזה גורם לי להסיר את הכובע בפני אחד-העם ודובנוב, שחשו כי אנטנות של משורר קולטות גם את הקולות הסמויים מן האוזן. מישהו, למשל, יכול לדמיין את צה"ל שולח את דליה רביקוביץ', למשל, בראש ועדה החוקרת את אסון המסוקים?
כדי לדייק יותר (ובעצם, כמה קשה לדייק ברשימה שעל קו-הגבול בין שקר לאמת), הנה "שניים אלה", שירו של אלן גינזברג (בתרגום נתן זך):

הָעֵץ הַהוּא אָמַר
אֲנִי לֹא אוֹהֵב אֶת הַמְּכוֹנִית הַלְּבָנָה הַזֹּאת מִתַּחְתַּי,
הִיא מַסְרִיחָה מִבֶּנְזִין
הָעֵץ הָאַחֵר שֶׁלְּיָדוֹ אָמַר
הוֹ אַתָּה תָּמִיד מִתְלוֹנֵן
אַתָּה נֵירוֹטִי
רוֹאִים לְפִי הַצּוּרָה שֶׁהִתְעַקַּמְתָּ.


האמת היא שהשיחה הזאת היא בלתי אפשרית, כיוון שעדיין לא חוּבּר המילון שבו אפשר למצוא את שפת העצים. האמת היותר חשובה היא, שה"שקר" בהמצאת הדו-שיח הוא סוד כוחו של השיר הנפלא הזה. לא הכל בעיני המתבונן, אלא עיני המתבונן בַּכֹּל. אלן גינזברג מאניש את העצים, כדי שמאותה ארץ תצמח אמת פוטוגנית יותר, כדי שנועם חומסקי יחקור לה את השורשים וכדי שהמשורר ישתול את השורשים האלה בטריטוריה הלא-חרושה של מה שחכמי השׂכל הישר קוראים לו דמיון.

הליקון 42, אמת או לא, קיץ 2001

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים