עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> דן דאור / משתה לאדם בודד

דן דאור / משתה לאדם בודד

המשתה של אפלטון עלול להוליד בנו את הרעיון, ששׂיחת חכמים על נושאים שברומו היא עיקרו של משתה. ולא היא. משתה זה לשתות זה לשתות, ככתוב במסכת כתובות, דף ח: "נתיב הוא מששת ימי בראשית, רבים שתו, רבים ישתו, כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים". ממשתה ראשונים שערך אברהם אבינו בהיגמל בנו יצחק, ועד המשתה של יום תחיית המתים ועד בכלל. ומכיוון שרק מעטים זכו לשתות שתן כוהנים שאכלו סוֹמָה (כפי שעשו, כנראה, המאמינים בתקופת הוֶדוֹת), ב"לשתות" אנחנו מבינים בדרך כלל "לשתות אלכוהול". ולא לשתות אלכוהול כתחליף לשתיית מים או גזוז, אלא לשתות אלכוהול כתחליף לעישון חשיש או לאכילת פטריות-הזיה. כך, על על פנים, אצל המשכילים הסינים באלפיים השנים האחרונות: אלכוהול כדרך המהירה והבטוחה למצב-התודעה האלטרנטיבי, שבו אנחנו מִתעלים אל מעבר להבחנות הטורדניות שמעסיקות אותנו בחיי היומיום.
את האלכוהול שלהם (גְ'יוֹ) הם קיבלו בדרך כלל מהתססת מיני דגנים, דוחן, חיטה, אורז, ולא מענבים, אבל בתרגום כתבתי, כמקובל, "יין".
טָאוֹ צְ'ייֶן (365 עד 427), משכיל שפרש מוקדם מן השירות הציבורי לחיים של איכר ומשורר, הוא ראשון משוררי השִכרות המפכחת; היו כמובן שירי יין עוד לפניו, אבל דומה שטאו צ'יין, בשפה ישירה, בשִׂכלו הישר, ביחסו הסטואי לעולם ובמוצקות של אישיותו, הוא שמסמל יותר מכל
את הפילוסוף הנוסק מן הכוס, הספל, הצלוחית, הכד וכו'
אל ההארה.


טאו צ'יין

שיר 14 מתוך עשרים שירי יין

יְדִידִים מִשֶּׁכְּבָר מְכַבְּדִים אֶת נְטִיַּת לִבִּי
מְבִיאִים אִתָּם יַיִן בְּבוֹאָם לְבִקּוּר
מְפַזְּרִים קַשׁ, יוֹשְׁבִים מִתַּחַת לָאֹרֶן
כַּמָּה כּוֹסוֹת וְכֻלָּנוּ שׁוּב שִׁכּוֹרִים
זְקֵנִים נִכְנָסִים אִישׁ לְדִבְרֵי רֵעֵהוּ
מוֹזְגִים מֵהַכַּד בְּלִי תּוֹר וּבְלִי סֵדֶר
אֵינִי עֵר לַיְדִיעָה שֶׁיֵּשׁ לִי "אֲנִי"
וּמִנַּיִן אֵדַע שֶׁלַּדְּבָרִים יֵשׁ עֵרֶךְ
רִחוּף רָחוֹק, הַכֹּל נִשְׁמָט מֵאִתָּנוּ
הַיַּיִן הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ טַעַם עָמֹק

כאן הוא נמצא בחברת ידידים, אבל לעיתים קרובות הוא שותה לבדו – כלומר לא בחברת אנשים, אם כי במין אני-ואתה עם הטבע – דרך שבה הלכו אחריו כל גדולי השירה הסינית. יותר מזה, גם אם השתייה נעשית בחברת אחרים, ואפילו היא חלק מחגיגה מפוארת והמון אדם, הרי שהשִכרות, והדיאלוג עם היקום שהיא מאפשרת, הם עניין אישי.
כמו בשיר שכתב לִי יו'. הוא היה המלך האחרון בשושלת קִצרת ימים ששלטה בסין הדרומית במאה העשירית; מלומד, משורר, צייר ומוסיקאי, אבל לא שליט גדול, וסופו היה רע. השיר הבא הוא, כמובן, מימי היין והשושנים שלו:

אִפּוּר הָעֶרֶב נִשְׁלַם זֶה עַתָּה, עוֹרָן בּוֹהֵק כַּשֶּׁלֶג
נַעֲרוֹת הָאַרְמוֹן בְּאוּלַם הָאָבִיב, עֲרוּכוֹת כִּנְחִילֵי דָּגִים
נְשִׁיפַת חֲלִילֵי-הַקָּנִים נְמוֹגָה בְּמֶרְחַב עֲנָנִים וּמַיִם
שׁוּב סוֹבְבוֹת שִׂמְלוֹת הַקֶּשֶׁת, מִכָּל עֵבֶר עוֹלֶה הַשִּׁיר

נִשָּׂאִים בָּרוּחַ פֵּרוּרֵי נִיחוֹחוֹת, מִי מֵהֶן הַבְּשׂוּמָה?
שִׁכּוֹר אֲנִי מְתוֹפֵף עַל הַגָּדֵר, טַעַם הָרְגָשׁוֹת צוֹרֵב
אַל תָּאִירוּ אֶת דַּרְכִּי חֲזָרָה בְּפִרְחֵי נֵרוֹת אֲדֻמִּים
חַכּוּ לְשַׁעֲטַת פַּרְסוֹת סוּסִי בְּלֵיל יָרֵחַ בָּהִיר


הירח המלא הוא הזדמנות גדולה לשתייה, ורבים מהחגים בלוח המסורתי הסיני (לוח ירח-שמש כמו הלוח העברי) חלים ביום אמצע החודש. היפה מכולם הוא הירח המלא של הסתיו, באמצע החודש השמיני. כולם שמחים ושותים ואוכלים עוגות ירח, ואילו סוּ דוֹנְג-פּוֹ (המאה האחת-עשרה) שותה לבדו, או ליתר דיוק עם הירח, כמו בשיר ידוע מאוד של קודמו המהולל, לִי בָּאי:

סו דונג-פו

ביום אמצע הסתיו, שתיתי כל היום וכתבתי את השיר
במחשבה על דזה-יו

הַלְּבָנָה בְּמִלּוּאָהּ, מָתַי כְּבָר תּוֹפִיעִי?
אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת הַשָּׁמַיִם, יַיִן בְּיָדִי,
אֵיזוֹ שָׁנָה שָׁם עַכְשָׁו, אֵינִי יוֹדֵעַ,
בָּאַרְמוֹן שֶׁמֵּעַל הַשָּׁמַיִם
רוֹצֶה לִרְכֹּב לְשָׁם עַל הָרוּחַ וּפוֹחֵד
כִּי מִגְדְּלֵי הַגָּבִישׁ, הֵיכְלֵי הָאִיחָד,
מְקוֹמוֹת גְּבוֹהִים הֵם, וְקַר שָׁם מִדַּי.
אֲנִי קָם לִרְקֹד, לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ עִם הַצְּלָלִים הַחַדִּים,
כָּזֶה הוּא עוֹלַם הָאָדָם?!

הִיא סוֹבֶבֶת אֶת בֵּית הַשָּׁנִי,
יוֹרֶדֶת אֶל דַּלְתוֹת הַמֶּשִׁי,
מְאִירָה עַל הַלֹּא יְשֵׁנִים, –
וְדוֹמֶה שֶׁאֵין בְּלִבָּהּ עָלֵינוּ
אָז לָמָּה כְּשֶׁנִּפְרָדִים הִיא תָּמִיד מְלֵאָה?
בָּאָדָם יֵשׁ צַעַר וְשִׂמְחָה, הוּא בְּיַחַד אוֹ לְחוּד,
בַּלְּבָנָה יֵשׁ בָּהִיר וְכֵהֶה, הִיא מְלֵאָה אוֹ חֲסֵרָה,
בָּזֶה וּבָזוֹ קָשֶׁה לִמְצֹא שְׁלֵמוּת, וְתָמִיד הָיָה;
וּלְוַאי שֶׁנִּחְיֶה שָׁנִים אֲרֻכּוֹת
אֶלֶף לִי זֶה מִזֶּה, יַחַד נִתְעַנֵּג עַל יָפְיָהּ

את הקשר האמיץ ביותר בין שתייה ושירה אפשר למצוא בחג התשעה לחודש התשיעי לפי הלוח הישן; יום שבו היו מטפסים למקומות גבוהים, תוקעים גבעולי קרנית בדש הבגד, שותים יין מתובל בחרציות, וכותבים שירים חדשים. מקור החג בסיפור על קדוש שחי בהרים והזמין אליו ידידים לבלות אצלו את היום. כשחזרו לביתם גילו שבשעה שהיו במקום אחר, כל בעלי-החיים בבית מתו.
זהו חג מתאים להעלות את זכרו של טאו צ'יין, המשורר שאהב את החיים הפשוטים, וגם יין, וחרציות, ושיחות ידידים על ספרים ישנים. ומכיוון שהמִספרים האי-זוגיים הם מספרי ה"יאנג" (העיקרון הפעיל, הזכרי), החג נקרא גם "יום היאנג הכפול". ומי שחוגגת אותו בשיר הבא היא נציגת העיקרון המַשְלים, לִי צִ'ינְג-גָ'אוֹ (1081 עד 1151), הידועה במשוררות של סין העתיקה, שאהבה גם היא יין וחרציות וספרים ישנים, וכמו רבים לפניה ציינה גם היא את היום במשתה לאדם בודד.
לי צ'ינג-ג'או

עֲרָפֶל דַּק וַעֲנָנָה כְּבֵדָה, נֶצַח שֶׁל יוֹם אָפֹר
קְטֹרֶת נְפוֹגָה מֵרֹאשׁ-חַיָּה מֵאָרָד
שׁוּב בָּא חַג הַתִּשְׁעָה לַתְּשִׁיעִי
מִבַּעַד לְכִלַּת הַמֶּשִׁי, אֶל כַּר הָאִיחָד,
בַּחֲצִי הַלַּיְלָה מַתְחִיל לְהִסְתַּנֵּן הַקֹּר

בְּגֶדֶר הַמִּזְרָח, יַיִן בְּיָדִי, עִם רֶדֶת עֶרֶב צָהֹב
שַׁרְווּלַי מִתְמַלְּאִים נִיחוֹחַ עָמוּם
אַל תֹּאמְרוּ שֶׁהַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ נְפוֹגָה
הַוִּילוֹן מִתְבַּדֵּר בְּרוּחַ מַעֲרָב
אֲנִי רָזָה יוֹתֵר מֵהַפֶּרַח הַצָּהֹב


כמו לי צ'ינג-ג'או, גם גדול משוררי סין, דוּ פ'וּ (712 עד 770), מעלה את זכרו של טאו צ'יין בציטטה; היא מחזיקה יין בידה ליד גדר המזרח (טאו צ'יין, חמישי מ-20 שירי יין), הוא את הכד הנטוי (שם, שיר שביעי). אחרי חודשים ארוכים של פרידה, המשורר חוזר באביב לצריף-הקש שלו בצ'נג-דוּ
(ר' הליקון 35, "הבית"), נודד מַתמיד שמצא בית זמני. הוא נזכר גם בפילוסוף הקדום ג'ואנג דזה, "לחיי האדם יש גבולות, לידיעה אין", ומאחר שהוא יודע שרק ברגע של התעלות יכול המוגבל לתפוס את הבלתי מוגבל, להרגיש באינסופי כמו בבית, הוא שב לחיות את הרגע הזה בדרך היחידה שפתוחה לפניו:

הַמִּשְׁעוֹל הַטָּחוּב יוֹרֵד אֶל הַחִזְרָן בַּנָּהָר
כַּנְפוֹת גַּג-הַקַּשׁ מַחֲסוֹת עַל פִּרְחֵי הַשָּׂדֶה
מֵהַיּוֹם שֶׁנִּפְרַדְנוּ תָּכְפוּ עָלַי חֳדָשִׁים
לֹא מִכְּבָר חָזַרְנוּ וּלְפֶתַע הָאָבִיב פּוֹרֵחַ
נִשְׁעָן עַל מַקְּלִי אֶתְבּוֹנֵן בְּסֶלַע בּוֹדֵד
עִם הַכַּד הַנָּטוּי מִתְקָרֵב אֶל הַחוֹל הָרָדוּד
בַּמֶּרְחָק צָפִים הַשְּׁחָפִים בְּשַׁלְוַת הַמַּיִם
בְּקַלּוּת מִתְלַכְסֶנֶת סְנוּנִית כְּנֶגֶד הָרוּחַ

אָכֵן רַבּוּ הַמִּכְשׁוֹלִים בְּדַרְכֵי הָעוֹלָם
גַּם לְחַיֵּי הָאָדָם יֵשׁ גְּבוּלוֹת וְקָצֶה
הַגּוּף הַזֶּה מִתְפַּכֵּחַ וְשָׁב וּמִשְׁתַּכֵּר
כְּאַוַּת נַפְשִׁי – רַק אָז אֲנִי בַּבַּיִת

הליקון 45, חגיגה ומשתה, חורף 2002


להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים