עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> יעקב רז / אושר?

אושר? יעקב רז 

*
Happines is a Warm Gun
(Lennon & McCartney)

*
NEW!! Learn Authentic Happiness Coaching Skills
from XXX.XXXX by Telephone. Click Here!
(The Official Web Site of Happiness)


רֶגַע שֶׁל אֹשֶר


רֶגַע שֶׁל אֹשֶר, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים עַל הַמִּרְפֶּסֶת – אַתָּה וַאֲנִי
שְׁנֵי פָּנִים, אֲבָל נְשָׁמָה אַחַת – אַתָּה וַאֲנִי

נִיחוֹחוֹת, שִׁירַת הַצִּפֳּרִים,
מֵי הַחַיִּים שֶׁזּוֹרְמִים כָּאן, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ בָּאִים אֶל הַגָּן – אַתָּה וַאֲנִי

הַכּוֹכָבִים שֶׁבַּשָּׁמַיִם מְמַהֲרִים לְהִתְבּוֹנֵן בָּנוּ
וַאֲנַחְנוּ מַרְאִים לָהֶם אֶת סַהַר הַלְּבָנָה – אַתָּה וַאֲנִי

אַתָּה וַאֲנִי, לְלֹא 'אַתָּה' וַ'אֲנִי',
מְאֻחָדִים בַּשִּׂמְחָה, פְּנוּיִים מִשִּׂיחוֹת הֶבֶל – אַתָּה וַאֲנִי

הַתֻּכִּיִּים בַּשָּׁמַיִם בּוֹלְסִים סֻכָּר וּמְקַנְּאִים בָּנוּ
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ כָּךְ יַחַד, צוֹחֲקִים – אַתָּה וַאֲנִי

מוּזָר, שֶׁאַתָּה וַאֲנִי יַחַד, בְּפִנָּה זוֹ,
וּבְכָל זֹאת רְחוֹקִים אֶלֶף פַּרְסָה
כָּאן, בֶּעָפָר הַזֶּה, וְגַם שָׁם, בָּאָרֶץ הַמְּתוּקָה שֶׁל לֹא-זְמַן
אַתָּה וַאֲנִי

(ג'לאל א-דין רוּמי – משורר סוּפי, מיסטיקן, מורה, מאהב) 


אושר?

יש בדברים הבאים סתירה שאי-אפשר ליישב. ומי אני שאיישב אותה.  הניסיון לדבר על אושר, ליצור מושג של אושר, או אפילו לחשוב עליו, הניסיון הזה עצמו הוא זרע של אי-אושר, ואין מנוס מן המלכודת. כך, באופנים שונים, אומַר בהמשך.
אבל בעצם הדברים הללו הרי מתגנב לו, בערמומיות, מושג של אושר. כאילו אני יודע מהו אושר. אחרת איך אני יכול לומר משהו על אי-אושר?  אז מה אעשה איתו, עם המושג המתגנב והחמקמק הזה של האושר? כנראה אטבול בסתירה ללא בושה ואהיה מאושר במה שיש.
אולי בזה יהיה שכרי: אם ייקראו הדברים מתוך אושר הקריאה, ולא מתוך ציפיית המסקנה. מתוך שמחת המציאה ולא ביגיעת החיפוש. שהרי אין הדברים שכאן מבטיחים אושר שאיננו כאן, עכשיו, בעת הקריאה. כי אין עתיד לאושר, וכל כולו הוא במה שהוא עכשיו – דברים שנקראים עכשיו, מעל דפי הגיליון הזה של הליקון, שמוקדש לאושר.
אין אושר בסוף הדרך, וגם לא בהמשכה. כשם שמוסיקה אינה מבקשת את סופה, ואקורד הסיום אינו משׂאת הנפש של המאזין. סימפוניה אינה טובה או משופרת בפרק הסיום יותר מאשר בפתיחה; הרי היא 'יצירה'. היא מתקיימת בכל רגע ורגע בשיא מתרגש של יופי.
משמעותה של מוסיקה היא המוסיקה. משמעותו של ריקוד הוא ריקוד. לא פחות. לא יותר. הוא מגשים עצמו בכל רגע של התקיימותו. כל צליל הוא צלול ויחיד ואין בִּלתו ליופי, ואין אנו מחכים להמשך כדי לשמוע, לראות, לקרוא, או להיות היופי הזה, שהוא עכשיו. מתגלגל מצליל לצליל. אין לה מסקנה, ליצירה. אין לה מסקנה, לבריאה. יש בה, תמיד, ובכל מקום, כל היופי הזה.
*
אם אתה יכול לבלות בחוסר תועלת מושלם
אחר-צהריים שהוא חסר תועלת באופן מושלם,
הרי למדת איך לחיות.
(מתורת הדאו)


*
זה שיודע שדי הוא די, תמיד יהיה לו
די הצורך.
(סוזוקי, מורה זן בן ימינו)

היופי הזה, יש והוא כבד בכאב. משפטי הפתיחה של 'הגלגול' או 'הזר' או 'הסונטה הפתטית' טוענים את המשכם בכאב עצום. אבל ביופיָם ובעוצמתם אין בהם הבטחה לטוב יותר שיהיה בסופה של הדרך. קפקא, קאמי ובטהובן אינם מדריכי אושר, ולא סוכני הארה, אלא שליחי ציבור של חיוּת שבה הם עצמם – בגופם הכותב – גיבוריהם, ואנחנו, חולקים את המלאות האינסופית של הקיום. כל מלה, כל צליל, הם אינסוף ונצח שאינו ניתן במידות והוא מכיל את הכל – מה שלשוננו העילגת מכנה עונג וכאב ואמת ושקר. ואין שם גובה, או כובד, או משך. מה שיש שם הוא לא בזמן, לא במקום. שום דבר לא חסר בו, בנצח של הרגע הזה, במרחב האינסופי של הכאן. ביופי הכואב הזה.

בעולם של הבטחות של אושר, כל רגע הופך לרגע של כמיהה. וכשכל רגע הוא כמיהה, החיים מופקעים מחיוּתם. כל רגע נחווה כמקדמה חסרה, לקויה, כשטר שאינו נפרע לעולם.

זרע אינו נבט לקוי. הוא זרע שלם ומושלם בזרעיותו. הוא אפילו לא מבקש להיות קצת יותר זרע. מה שנולד ממנו – 'נבט' אנחנו מכנים אותו – אינו זרע משופר ואינו עץ חסר. הוא נבט שלם ומושלם בנבטיותו ולא חסר בו דבר. הוא אינו 'שואף' להיות עץ. וכך גם העץ. לא נבט משופר, ולא משאת נפש של הזרע, הנבט, או העץ הצעיר. אין תכליתו של הבלוּט להיות אלון, אלא להיות בלוט ככל שאפשר ובלא ייסורי הכמיהה למה שאינו הוא. עץ הוא עולם שלם ואינו מבקש לעצמו עוד עציוּת. יבואו פרחים כשיבואו, בעִתם, והוא עצמו אינו פרח שיבוא, אלא עץ שכבר בא. הוא עומד בעציותו, לא למען, לא בגלל, לא בעקבות.


*
באתי לחפש את האמת. מורי, מאַין אכנס בשער
האמת?
אתה שומע את פכפוך הנחל?
כן.
היכנס משם.
(סיפור זן)

אין אושר בעץ יותר מאשר בזרע, בנבט, או בפרח. אילו היה הנבט חש שהוא לקוי, חסר, יצור שלעולם צריך להשתלם ולהשתפר, לא היה מגשים את נבטיותו המושלמת. אולי אפילו היה גווע בטרם עת. מתסכול, מאכזבה, מאי-נחת, מתחושת לקות איומה, מאי-סיפוק. מחוסר-חיים. ואז לא היה מתגלגל, אולי, להיות העץ.

החיים אינם הולכים לשום מקום. הם כבר כאן. במלואם. מחר לא יהיה טוב יותר. במָקום אחֵר לא יהיה טוב יותר.
מחר יהיה עכשיו. והמקום שאנו כמהים אליו יהיה כאן. זה יהיה כאן, עכשיו, מלא וגדוש ואמיתי ולא [יהיה] חסר בו דבר. לא החרקים, או הפרחים, או כאב הפרידה, או נוכחות השאלה, או בִּדיוֹן התשובה, או החסד או המצוקה. דבר לא חסר.

כאשר אנחנו מצויים, פתאום, באותו רגע. כשאנו חוֹוים, ואז אומרים, 'איזה אושר!', הרי זו תקלה. זה אירוע בלתי צפוי, לא מתוכנן, מפתיע. פתאום יש פה מלאות, מרחב, נשימה. פתאום ניחוח שרף של עץ, טעמו של אפרסק, נוכחותו של אהוב, קצהו של קוץ אדום בשדה, זחל זהוב על להב עשב, פתאום מעשה שצלח, חבר שמלא בשמחה, שמש שוקעת שמשתקפת בקצה החלוד של פחית בירה.

*
מורי, מה אפשר לעשות כדי להיפטר מהחום
ומהקור?
לך למקום שאין בו קור ואין בו חום.
איפה אין חום ואין קור?
כשחם, תן לחום להרוג אותך.
כשקר, תן לקור להרוג אותך.
(סיפור זן)

אי-אפשר לקבוע איתו פגישה, עם האושר הזה. ואי-אפשר לבוא חשבון עם העולם שאינו מתרחש לפי ציור השכל שלנו, "זהו אושר. זה אינו אושר".

כאותה עיר שעמד בשערהּ שומר וחקר את המבקשים לבוא בה. ובא אחד והשומר חקר אותו, מאַין אתה בא. ואמר ההֵלך, ממקום של שנאה וכעס ומלחמה וגאווה, ואמר לו השומר לך לךָ מכאן, העיר הזו דומה למקום שממנו באת. ובא אדם אחר ושאל אותו השומר מנַין באת, ואמר ממקום שיש בו שלום, וחסד ורחמים וצניעות, ואמר לו השומר היכנס, כי העיר הזו דומה למקום שממנו באת.

כאותם שניים שעמדו משני עברי נהר גועש. אחד רצה לחצות אל העבר האחר [המואר? מקום האושר? הנירוואנה?], וצעק לאיש מן העבר האחר,
– היי, איך חוצים לגדה האחרת?!
ענה לו האחר,
– היי, אתה עצמך בגדה האחרת!!

האושר היחידי שתמצא בראש ההר הוא האושר שתביא איתך.

כי הרי תמיד-תמיד אנחנו מציירים הר, אי-שם. ועל ראש הר, אי-שם, אנחנו מציירים, תמיד-תמיד, מעיין פלאים, שכל השותה ממנו זוכה בנעורי נצח. אושר.
*
הָאָרֶץ הַזּוֹ עַצְמָהּ הִיא אֶרֶץ הַלּוֹטוּס הַטְּהוֹרָה
הַגּוּף הַזֶּה עַצְמוֹ הוּא גּוּף הַבּוּדְהָא
(הקואין, חכם זן יפני)

*
הרוח הקשה נושפת בין האורנים לקראת
תחילתו של עבר אינסופי.
הקשב: שמעת הכל.
(מאמרות זן)

*
– מורי, מהו סוד הזן?
– אתה מריח את ניחוח הפרחים?
– כן.
– אתה רואה? איני מסתיר דבר.
(סיפור זן)

*
– הבט! הנה הפסגה הקדושה!
– יפה, אך כמה חבל!
[למה לקלקל את יפי הפסגה בקדוּשה?]

אבל – כך מתגלה לנו ברגע של תבונה – רק מי ששתה כבר ממֵי המעיין יכול לטפס לראש ההר.
כל-כך ברור.

הרעיון של אושר הוא עצמו תחילתו של אי-אושר. בשל כך אמר חכם הזן לינג'י, "אם תפגוש בדרך את הבודהא, הרוג אותו!"

מדריכי האושר מביאים אי-אושר. הבטחַת השפע מולידה, באותו רגע ממש, את החסר, את הרעב. שכן הבטחה של אושר [נירוואנה, הארה] משמעה שאנחנו, המבקשים הדרכה לאושר, מצויים באי-אושר. אחרת למה באנו אל המדריך.
הבטחת האושר כרוכה בהולדת הרעָב.
נתבונן: אותו רגע שאנחנו מכנים אושר, הרי הוא מאוּשר בשל העדרו של הרעב, העדרה של תשוקה מתישת גוף ונפש, העדרה של כמיהה. יש מלאות ולא חסר דבר. אנחנו מאשרים ברגע הזה את כל מה שיש, העונג והכאב. אנחנו מאשרים, ולכן מאושרים.
אבל ההבטחה לאושר אומרת לנו שחסר דבר – אושר. ואז, בעקבות ההבטחה, באים להקֵי השדים: התשוקה, האכזבה, התסכול, התשוקה שוב, האיבה, הקנאה, הגאווה, ההחמצה, ושוב התשוקה, האמת והשקר, הנכון והלא-נכון, הראוי והלא-ראוי, והכל נמדד לפי אותו אושר שהובטח על ידי מדריך האושר.
לכן, אם תפגוש בדרך את מדריך האושר – הרוג אותו! או אולי, מוטב, חבק אותו. אבל אל תאמין להבטחות האושר שלו. אין לו אושר בתרמיל. מה הוא יודע?
מישהו או משהו שאיננו יודעים מיהו, לעולם עושה משהו שאיננו יודעים מהו. והוא מופלא.
*
שב בשקט, אל תעשה דבר – האביב בא,
והעשב צומח מאליו.
(ממאמרי זן)

*
מהי הארץ הטהורה?
האם מישהו הכתים אותך אי-פעם?
(סיפור זן)

*
דבר ארוך הוא אושר ארוך.
דבר קצר הוא אושר קצר.

התעתוע הגדול שלנו הוא לחשוב שאני פה ואתה שם. כמו התעתוע שאני פה, והאושר שם.

אמר חכם הזן דוגן [המאה השלוש-עשרה, יפן] על הישיבה במדיטציה:
"אתה לא יושב כדי להיות בודהא. אתה יושב כי אתה בודהא".
לאותו רגע של ישיבה שהוא שלם ולא חסר בו דבר, לאותו רגע אין התחלה ואין לו סוף. אין הוא אימון לקראת משהו אחר, לכן אינו התחלה. הוא המקום שבו נמצא הכל ואין דרך ואין צורך להימלט ממנו, ולכן אין לו סוף.

המחשבה שאושר הוא עולם מעוּקר מכאב – מחשבה זו עצמה מולידה כאב על כאב. עולם כזה, סטרילי, נקי מחיידקים, מאויבים, מאי-נחת, הוא עולם שבו, כך נדמה לנו, לא יהיו פרידות. ילדינו לא יחלו, יתושים לא יעקצו בו, מקקים לא יחיו בו. שאנטי. המדיטציה, כך אנחנו מדמים לנו, תהיה נקייה ממחשבות, וכל מבוקשנו ימציא עצמו כמין קסם, מיד וללא שהות.
כאילו אפשר אור ללא חושך, כאילו אפשר ימין ללא שמאל, למטה ללא למעלה, רואה בלי נראה, נראה בלי רואה.
העולם כרוך בכאב, אמר הבודהא, ועלינו לדעת את הכאב עד סופו. כך אמר. נירוואנה היא ידיעת הכאב עד סופו, לא סילוקו. יש התרחשויות שהן לפי רוחנו. יש כאלו שאינן לפי רוחנו. באישור המוחלט של אלו ואלו מצוי עולם גדול של אושר. לא תמיד של עונג, אבל של אושר.

*
עץ אורן זקן מרביץ חוכמה, וציפור נודדת מצייצת
אמת. מה יתרונו של הבודהא?
(אִמרת זן)


*
'לִרְאוֹת אוֹ לֹא לִרְאוֹת'
זוֹ שְׁאֵלַת הָאָדָם,
אֲבָל הַיָּרֵחַ בַּסְּתָו!
(הייקו, מאת באשו)

אם ידיעתך את האש הפכה לוודאות באמצעות המלים בלבד, חפש להתבשל באמצעות האש עצמה. אַל תשתמש בוודאות שאולה.

אור הוא אור. הוא לא רוצה להיות עוד אור. אין הוא גירסה פחותה של משהו אחר. בהיותו אור הוא בודהא.
פגיע ולכן נצחי.
חף מזמן, ולכן שלם. חף מידיעה, ולכן מושלם.
מה שמופיע בו לא גודש אותו. מה שמשתנה או חולף אינו חסר בו.
הוא מאשר הכל – את הסְחָבות והפלאות, החסדים, המבוכות והכאבים. מאשר הכל ולכן מאושר.
אין לו מאַין לצאת ואין לאן שיגיע. כל מקום הוא היעד. וכל שמתרחש בו הוא פליאה שאינה מבקשת דבר, פחות מכל את פתרונה שלה.
אור השמש על עלה שנשר אינו מוסיף מידע על משהו שאיננו שם. הוא מות הידוע. פעולתו של השקט. הוא אזרח עיקש של המרחב האינסופי.
הרוח נושבת בעצי האורן החשוכים. ככל שתתקרב, יערַב צליל רשרוש המחטים.

ולבסוף:

*
לְמָה נְדַמֶּה אֶת הָעוֹלָם?
לְטִפַּת טַל מוּאֶרֶת יָרֵחַ, שֶׁנּוֹשֶׁרֶת מִמַּקּוֹר הָאֲנָפָה
(מורה הזן דוגן)

*
אין ודאות עד שאתה עצמך נשרף.
אם אתה חפץ בזה, שב בתוך האש.
(ג'לאל א-דין רוּמי)

*
אווזי הבר אינם מתכוונים להשתקף.
המים אינם מתכוונים לשקף.
הפרחים אינם פורחים באביב. הפרחים
הם האביב.
(מורה הזן דוגן)

*
כַּמָּה אֲצִילִי
זֶה שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְהֶאָרָה
מִן הַבָּרָק
(הייקו, מאת באשו)

כָּכָה

כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ יִשְׁאַל אוֹתְךָ
אֵיךְ יֵרָאֶה הָאֹשֶר הַמֻּשְׁלָם שֶׁל
מַעֲשֵׂי הַחֵשֶׁק שֶׁלָּנוּ,
הָרֵם פָּנֶיךָ וֶאֱמֹר,

כָּכָה

כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ יַזְכִּיר אֶת יָפְיָם
שֶׁל שְׁמֵי הָעֶרֶב
טַפֵּס עַל הַגַּג,
רְקֹד וֶאֱמֹר,

כָּכָה

אִם מִישֶׁהוּ יִרְצֶה לָדַעַת מַהִי 'הָרוּחַ',
אוֹ מַה מַּשְׁמָעוֹ שֶׁל 'נִיחוֹחַ הָאֵל',
הַטֵּה רֹאשְׁךָ אֵלָיו,
קָרֵב פָּנֶיךָ, וֶאֱמֹר,

כָּכָה,

אִם מִישֶׁהוּ יַשְׁמִיעַ צִיּוּר מִשִּׁיר עַתִּיק,
אֵיךְ הָעֲנָנִים מְגַלִּים לְאַט אֶת הַיָּרֵחַ,
הַתֵּר, קֶשֶׁר אַחַר קֶשֶׁר,
אֶת מֵיתְרֵי אַדַּרְתְּךָ,

כָּכָה

אִם מִישֶׁהוּ יִשְׁאַל
מַה פֵּרוּשׁ 'לָמוּת מֵאַהֲבָה',
הַצְבַּע כָּאן.
אִם מִישֶׁהוּ יִשְׁאַל כַּמָּה גָּבוֹהַּ אֲנִי,
הַזְעֵף פָּנֶיךָ
וּמְדֹד אֶת הָרֶוַח שֶׁבֵּין קִמְטֵי מִצְחֲךָ.

כָּכָה גָּבוֹהַּ

כְּשֶׁהָאוֹהֲבִים גּוֹנְחִים
הֵם מְסַפְּרִים אֶת אַהֲבָתֵנוּ

כָּכָה

אֲנִי הַשָּׁמַיִם, מִשְׁכַּן הָרוּחוֹת.
הַבֵּט לְתוֹךְ הַכָּחֹל הַמַּעֲמִיק
כְּשֶׁהָרוּחַ לוֹחֶשֶׁת סוֹד

כָּכָה

כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ יִשְׁאַל מֶה עָלָיו לַעֲשׂוֹת
הַדְלֵק נֵר בְּיָדוֹ

כָּכָה

רוּחַ קְטַנָּה מְקַנַּחַת אֶת הָעֵינַיִם

כָּכָה

כְּשֶׁיַּחֲזֹר שַׁאמְס מִטַּבְּרִיז
הוּא רַק יַרְאֶה אֶת רֹאשׁוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת
לְהַפְתִּיעַ אוֹתָנוּ

כָּכָה

ג'לאל א-דין רוּמי

השירים והמובאות במאמר – בתרגום מחברו.
הליקון 53, אושר, אביב 2003

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים