עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> זהות עצמית כיצירת אמנות / עדי צמח

זהות עצמית כיצירת אמנות / עדי צמח

השאלה שברצוני להציג תחת הכותרת "דיוקן עצמי" היא "איך להיות מקסימום עצמי?". התזה שמאחורי השאלה היא שדיוקן אנוש איננו רק שאלה של מהות, אלא גם שאלה של מידה. אנשים עשויים "להיות יותר" או "להיות פחות", ועלינו לשאול אפוא ביחס לאדם לא רק "מהו", אלא גם "כמה הוא": יש בבני אדם דרגות של הוויה, וישנם אנשים הקיימים יותר מאנשים אחרים.
חִשבו לדוגמה על אדם המחובר למכונת לב-ריאות. הוא חסר הכרה ומתקיים רק הודות למכשור הרפואי שאליו הוא מחובר. האם אדם זה עדיין קיים? – קשה לומר. במובן מסוים אולי כן, אבל לא הרבה. למעשה, אין הבדל גדול בינו לבין הגווייה. גם הגווייה קיימת, אך לא כאדם. כמה מהאדם נשאר באותו חולה, שהפונקציות העליונות שלו אינן קיימות כלל? הוא קיים מעט מאוד, במידה מזערית. בהמשך דירוג זה נדַמה לנו אדם, שהוא אמנם בעל תודעה, אבל אין בתודעתו דבר מלבד תכנים אלמנטריים. הוא בוהה בחלל, אינו מסוגל לשיחה, אבל נאמר שהוא אוהב שוקולד; כלומר, יש לו איזשהו תוכן נפשי, שבו הוא מקובע. אם נמשיך בדירוג זה, נקבל רצף אנלוגי של מידת הקיום האנושית: אדם יכול להיות יותר ויותר, ולא במובן של נוכחות פיזית, אלא כאשר הוא בעל חיי נפש עשירים. בשלב מסוים ניתן יהיה לומר עליו, שהוא "קיים מאוד".
התפיסה של מידת הוויה יתרה או פחותה היא אריסטוטלית במקורה. אריסטו גרס, שכמו לכל דבר בעולם גם לבני אדם יש ה"ארֶטֵה" שלהם – ההצטיינות המיוחדת להם. על פיו, דבר קיים במלוא מובן המלה רק כאשר הוא מממש את ה"ארטה" שלו: כך, למשל, הגרעין או השתיל קיימים פחות מן העץ. העץ מגיע למלוא קיומו רק במלוא גידולו – כאשר הוא מממש את הצורה הטבועה בו. הצורה הטבועה בבני אדם היא ה"ארטה" או ה"אֶנְטֶלֶכֶיָה" שלהם – השלמוּת שבכוח, שהיא תכליתם. אולם שלא כמו העץ הנישא, האדם איננו קיים יותר במובן הפיזי כשהוא גדול יותר או גבוה יותר. תכלית זו, המייחדת את הפוטנציאל האנושי, היא – לדעת אריסטו – הרציונליוּת. כלומר, כשאנו נעשים יצורים תבוניים במובהק, כאשר איננו עוסקים אלא בעיון מופשט – אנחנו קיימים בדרגה הגבוהה ביותר.
קשה להסכים עם העמדת התבוניות כאמת-מידה בלעדית למידת ההוויה האנושית. האדם, שלפי אריסטו מימש את עצמו במלוא מובן המלה, אדם שכולו עיון, ייראה לנו גרוטסקי. אותו גלדיאטור של השכל יעורר בנו תגובה של היסוס, ואולי רחמים או רתיעה, לא פחות מאשר מר שרירים שמסתכם בשריריו בלבד, או גברת מטופחת עד תום בחיצוניותה אבל מוזנחת עד תום בפנימיותה. לא זו בלבד, אלא שיצור כזה, שכל כולו ראש, ושאין לו נגיעה אלא בעניינים מופשטים לחלוטין, בעצם מאבד את אישיותו הייחודית. כאשר בני אדם מסתכמים בחשיבה מופשטת, כשקיומם הוא ב"שכל הפועל", אין כל הבדל ביניהם. לדוגמה, אם מה שקיים בהם ברגע נתון הוא רק עיון מופשט – למשל, יחסים מתמטיים מסוימים – אין מה שיאפיין אותם כאינדיבידואלים. תהליך שבו כל מרכיבי האישיות האחרים נדחקים ונעלמים למען התבוניות הוא, אפוא, תהליך של דה-פרסונליזציה (אריסטו היה כנראה ער לכך, כפי שמשתמע מהתייחסותו לשאלת הישארות הנפש: נפש כן; אינדיבידואלית – לא). התמחות תבונית מוחלטת כזו, השוללת מן האדם את ייחודו כאישיות, איננה יכולה להיות הדרך להיות "מקסימום אני עצמי". אם כן, מהי הדרך? מלבד התשובה האריסטוטלית, אבחן כאן עוד ארבע תשובות אפשריות. שתי התשובות הראשונות מניחות, שאת ההוויה המקסימלית האמורה ניתן לקבל מתוך תוכן קיים. תוכן אחד כזה הוא התוכן המוסרי: אדם מעניק לחייו תוכן בכך שהוא מקדיש את עצמו לרעיון מוסרי גדול. הוא יקדיש את חייו לאידיאל של העזרה לזולת, ויהפוך למיטיב גדול של האנושות, כדוגמת אמא תרזה. האם האידיאל המוסרי הזה עשוי להפוך לדרך להוויה מקסימלית? – לא! וזאת מטעמי היגיון פשוט: אני מקדיש את עצמי למען האחֵר, כדי שיהיה לאחר טוב; אבל במה איטיב עמו? מהו ה"טוב" הזה? אני פועל ככל יכולתי כדי שמישהו אחר יהיה קיים, אבל באיזה אופן יהיה האחר קיים? אם גם הוא יקדיש את עצמו לאידיאל המוסרי, הוא יתמסר למען זה שאני אהיה קיים. באופן זה שנינו לא נעשה דבר, כי אין בידינו שום תוכן חיובי שייתן משמעות למעשינו. שנינו נעמוד זה מול זה כמו שתי מראות המשתקפות זו בזו, ואינן מראות כלום. במלים אחרות, האידיאל המוסרי איננו אידיאל עצמאי, אלא פרזיט: למוסר אין משמעות מתוך עצמו. רק אם לזולתי כבר יש תוכן חיובי כלשהו ממקור אחר, והוא נתקל במכשולים בדרך להגשמתו – אני יכול לבוא מצויד באידיאל המוסרי ולסייע לו בסילוק המכשולים. במקרה כזה האידיאל המוסרי עשוי לשמש כתוספת בעלת ערך, אבל כשלעצמו הוא אידיאל שלילי, התלוי באידיאל חיובי אחר, מִחוץ לו. המוסר לבדו איננו אפוא תוכן שיעשה אותנו לקיימים יותר.
אידיאל אחר, שלכאורה מסוגל למלא בתוכן חיובי את חייו של האדם ולאפשר לו להיות יותר ויותר, הוא האושר. זהו אידיאל פופולרי למדי, ורבים סבורים שזהו האידיאל שלהגשמתו הם חותרים. גם אידיאל האושר הוא יווני במקורו: הרעיון שאדם מממש את עצמו במלוא מובן המלה כשהוא מאושר הוא רעיון אפיקוראי. גם בפילוסופיה של אריסטו ישנו "אושר", אבל לדידו זהו רק שֵם אחר למימוש התכלית התבונית: האדם יהיה מאושר כאשר יקדיש את כל כולו לעיון טהור. למעשה, בדרך זו של העמדת האושר על התבוניות, מרוקנת ההגדרה האריסטוטלית את מושג האושר מתוכן עצמאי. לעומת זאת, אצל האפיקוראים יש לאושר כשלעצמו תוכן חיובי: האושר הוא מילוי רצונותיו של האדם.
זוהי הגדרה טובה, אבל לא אידיאל טוב. האושר הוא אידיאל לא מעניין, לא חשוב, וקל מאוד להשיגו. אם האושר הוא החפיפה המלאה בין הרצוי למצוי, הרי שהשגתו כרוכה בסגירת הפער הפסיכולוגי בין האובייקטיבי לסובייקטיבי. אם אני רוצה א', אבל המצב הוא ב' – אינני מאושר. אבל כל שעלי לעשות כדי להיות מאושר בקלות הוא לרצות ב'; במקום להשיג את הרצונות – להוריד את הרצונות. מבחינה נפשית, ברגע שאדם רוצה מעט מאוד, האובייקטיבי והסובייקטיבי נפגשים. אולם ספק אם נחשוב אדם במצב כזה למאושר.
נשַווה בנפשנו אדם פגוע-מוח, השוכב במוסד סיעודי, כשהפונקציות ההכרתיות שלו הן מינימליות. יש להניח, שלפני הפגיעה הוא היה אדם אקטיבי, אבל לא מאושר; כמו רובנו, הוא השתוקק לדברים רבים שלא היו לו, ושָׂבע אכזבות ותסכולים. עכשיו הוא לא רוצה הרבה: פצעי הלחץ מציקים לו, ולא נעים לו כשהוא רעב. עכשיו קל למלא את כל מבוקשו: רוחצים אותו, מזיזים אותו מצד לצד, ממלאים לו את הקיבה באינפוזיה – ויש לו כל מה שהוא רוצה. אבל אדם כזה מעורר בנו חמלה וכאב. איש אינו מקנא בו, איש אינו שמח ב"אושרו".
גם בלי פגיעה גופנית קל מאוד להשיג את האידיאל הזה. כל חולדת ניסוי משיגה אותו כשמחברים אלקטרודות למרכז העונג במוחהּ. נסיונות הראו שחולדה כזו אינה מעוניינת עוד במין או באוכל; היא רוצה רק להמשיך ולהמשיך את הגירוי. בדומה, זרם חשמלי כזה יכול לעשות גם אותנו למאושרים בקלות מדהימה. אנחנו לא נרצה עוד בשום דבר נוסף. כל רצוננו יינתן לנו. אבל אדם השרוי במצב כזה של "אושר", זומבי כזה המחובר לאלקטרודות או הנתון בעילפון של הזיות-הירואין – איננו מעורר בנו התפעלות יתרה, אלא בוז ורחמים. איננו רוצים באושר סובייקטיבי כזה. הוא נראה לנו בזוי. זהות עצמית ממולאת בשביעות רצון זולה אינה מעוררת את התפעלותנו, אלא כזו שתממש ערך בעל חשיבות. זאת משום שמה שאנו מעריכים בזהות העצמית, מה שאנו רוצים להיות – הוא דבר בעל ערך אובייקטיבי, ולא סובייקטיבי.
לאחר המוסר והאושר, אעמיד למבחן אפשרות שלישית כמועמדת לשמש דרך "להיות יותר" – הפעם על ידי קבלת המשמעות מבחוץ, על פי צו אלוהי או כל תכתיב ממעל של איזשהו פוטנטאט אחר; האדם ימלא את חייו בתוכן ויממש את עצמו באופן מרבי, בכך שיעבוד כוח גדול. לא ניסיון לשפר את מצב הזולת, לא חתירה להשוואת הרצוי למצוי, אלא מילוי עצמי באמצעות כוח חיצוני עדיף.
תפיסה זו של חיים למען הדבר הגדול – המלך, קיסר או האל – נראית בעיני מאכזבת ואומללה אף יותר מן הקודמת. אדם היושב לרגלי הקיסר – בין שהוא קיסר ארצי ובין שהוא ריבון העולם – זוכה בערך הפנימי שלו בכך שהוא מבטל את עצמו לחלוטין בפני אותו כוח ענק. דרך זו היא הונאה עצמית גמורה: כשלעצמו, אותו אדם איננו הקיסר או האל; כל זהותו, כל התוכן שבו הוא ממלא את חייו הוא האשליה שהוא מהווה מין צל או האצלה של הקיסר או האל. אבל הוא רק משלה את עצמו. הוא איננו ולא כלום. האפסות נשארת בתוכו, והוא לעולם לא יהיה דומה למושא הערצתו. מן הצד השני, לגבי האל, עבודת האל אינה מעלה ואינה מורידה דבר. אם האדם העובד את האל אכן היה מסוגל לגרום לו הנאה או אי-הנאה, היינו מפקפקים בגדולתו של אותו אל. אל שמשמין מרוב נחת כשאיזשהו חנפן קטן משתטח לרגליו וקורא "קדוש קדוש קדוש" – הוא עלוב. אם האל הוא אכן אל, אם הקיסר הוא קיסר – הוא איננו זקוק לאדם הקטן.
הונאה עצמית מסוג זה היא נפוצה ביותר. אוהד כדורגל יקרא בשמחה עצומה, "ניצחנו, ניצחנו!" כשהקבוצה מנצחת; אבל הוא לא שיחק ולא ניצח. הוא לא עשה דבר חוץ מאשר להזדהות עם תוכן שאינו שלו. התוכן הוא של השחקן שהבקיע את השער, לא של האוהד, היושב ומתמוגג לפני תמונת הקיסר. לאדם שהולך מדי יום לבית-הכנסת, ממלמל תפילות ומקדיש את עצמו לעבודת הבורא – אין כל תוכן. למעשה הוא ממית את עצמו. הוא עושה מהתכנים שהיו עשויים להיות בנפשו צל, אפס, אשליה של משהו אחר. כשלעצמו, האידיאל של עבודת הדבר הגדול ראוי גם הוא לבוז. אם ההערצה והפולחן אינם מובילים לשום פעילות נוספת בחייו של האדם, הם ריקים; אם הם כן מובילים לפעילות כזו, הרי שוב דרוש אידיאל אחֵר, שימלא את הפעילות הזו בתוכן ממשי.
המשמעות אינה יכולה לבוא מבחוץ. להיות יותר, פירושו שיש לחיינו ולמעשינו יותר מובן. אבל אם מובן איננו יכול לבוא מבחוץ, מהיכן יימצא המובן? האם יש מובן שיש לו מובן? – תשובתי היא חיובית. הפרדיגמה למובן כזה מצויה לנו בתוך האמנות. נחשוב לרגע על קטע מוסיקלי: אנחנו אומרים שלמוסיקה יש מובן, אך מנַיִן המובן? לא משום שהמוסיקה מחקה את ירידת הגשם, את ציוץ הציפורים או את ההימנון הלאומי; המובן איננו חיצוני, אלא פנימי. הוא קיים מכוח היצירה עצמה. ליחידה המוסיקלית יש המובן המסוים במקום המסוים שבו היא מופיעה: היא עשויה להיות פיתוח של מוטיב שהופיע קודם לכן, החלפה של המוטיב במפתח אחר, קיצור של המוטיב, היפוך של המוטיב וכו'. לאלמנטים בתוך היצירה יש מובן הניתן להערכה מתוקף מיקומם ותפקודם בתוך היצירה הזו. התרגשותנו מיצירת אמנות נובעת מן המתח שנבנה בתוך היצירה עצמה; מתח שנפתר באופן כזה מעורר בנו התפעלות. בדומה, מובן פנימי כזה מצוי ביחידות שירה או ספרות. המובן עולה מתוך ביטוי מסוים, ולעיתים אף ביטוי טפל או בנאלי כשלעצמו; אך אם היצירה בנויה באופן שביטוי זה מחבר קטבים שונים, שהוא הופך פתאום למוקד דרמתי – הביטוי נעשה טעון ועשיר, ובמקומו והקשרו ביצירה הוא בעל משמעות.
אם מובן מבחוץ אינו אפשרי, אם דרוש לו ערך פנימי פוזיטיבי להישען עליו – המועמד היחיד שנראה לי כמסוגל למלא דרישה זו הוא האידיאל האסתטי. אדם עושה את עצמו לקיים יותר מרגע שהוא בונה את עצמו כיצירת אמנות. הוא מגבש עצמיות של ממש בכך שהוא נוטל את העצמי האמורפי הזה שניתן לו, ומקנה לו ערך אובייקטיבי. העצמי הזה יכול להיות משהו טריביאלי, אפס; אדם יכול לוותר על ערך, להתאבד באושר סובייקטיבי, או לאבד אותו באיזשהו אלוהים או קיסר. אדם מגיע לעצמיות בעלת ערך כאשר הוא מקבל את הדרישה לערך באופן אובייקטיבי וחמוּר: יהיה לי ערך רק במידה שאהפוך בעצמי לערך, במידה שאעשה מעצמי יצירת אמנות.
האידיאל האסתטי – לעשות מעצמך יצירת אמנות – הוא למעשה היפוך האידיאל של אריסטו. במטאפורה מוסיקלית, האידיאל האריסטוטלי הוא כצרימה על מיתר אחד בכינור, שוב ושוב, ללא שינוי. האידיאל האסתטי הופך גיוון לאושר, גיוון בתוך האחדות של עצמיותנו. גיוון כזה כולל היגיון ואושר, וגם מאפשר שוני וייחודיות. כפי שיש הרבה יצירות אמנות, כפי שיש הרבה סגנונות באמנות, כך יש לאנשים דרכים שונות ליצור לעצמם ערך פנימי ולבנות את עצמם כ'אני' מלא, אמיתי ועשיר. אדם יכול לבחור לעצמו את דרך המימוש של הערך שברצונו להשיג. האמנות שלו יכולה להיות רומנטית, קלאסית, קוביסטית, פוסט-מודרניסטית – או כל דרך שיבחר. ערכו הפנימי לא נועד לגרום הנאה לאיש; ערכו של הערך הוא רק בזה שהוא ערך.
אדם המסוגל לבנות את חייו כיצירת אמנות כזו – מגוונת, עשירה, ועם זאת אחידה ומלוכדת – הוא אדם הראוי ליראת כבוד. על אנשים כאלה אמרו היוונים שהם "אנשים אלוהיים"; אלוהיים במובן זה שמימשו בתוך עצמם משמעות – שיצרו את עצמיותם כפי שאמן יוצר יצירה, כך שהמשמעות משוקעת בכל חלק ביצירה, באדם. רק אדם שיצר את עצמו באופן זה יכול לומר בסופו של דבר "הייתי, והייתי הרבה".

הליקון 5, דיוקן עצמי – שיחות, חורף 1992

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים