עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> צבי יגנדורף / מאמֶעלוּשְׁן טאטֶעלוּשְׁן והמשורר
מאמֶעלוּשְׁן טאטֶעלוּשְׁן והמשורר / צבי יגנדורף

גדלתי בבית שם דיברו דיאלקט שמעט אנשים בחוץ (למעֵט כמה משפחות פליטים כמונו) הבינו. דיברנו בלִיל של שפות במידות שונות של חוסר תקינות.
יידיש של גליציה, גרמנית בז'רגון של גטו וינה, אנגלית של ירוקים וקצת פולנית בהיגוי נורא. והתפללנו בעברית בסגנון הזמזום-אקספרס, שהפך את התפילה כולה למלה אינסופית אחת.
באנגליה הנוצרית הלבנה והחד-תרבותית של אז התביישתי בקקופוניה הביתית שלנו, אך במרחק זמן ומקום למדתי לחבב את השעטנז הלשוני ההוא, והיום אני משתדל לזכור פרגמנטים שלו. הבנתי שהשעטנז שלנו לא היה רק סימן של הגבלה ונחשלוּת, אלא היה שופע המצאות ומלא הומור ואירוניה.
בהעדר שפה ברורה שיחקנו עם שברים שונים של שלוש שפות, וגילינו, איך אומרים, יצירתיוּת תחבירית, פונולוגית ואטימולוגית.
רבים בינינו עזַבְנו לשון אב ואֵם כשעזבנו את הבית. זה קורה לעיתים קרובות ליהודים, המהגרים הנצחיים. זה קרה לאנשי העליות הציוניות שמרדו בְּדרך החיים של הוריהם ומאסו בשפתם, יידיש. זה קרה לאבות ישורון (יחיאל פרלמוטר) ועיצב את דרכו בשירה.
לאבות ישורון עזיבת הבית, ההורים, האחות והאחים בפוילין 1925 היתה אירוע טראומטי מאין כמוהו. כי עזב אותם לנפשם, כולם "שוּלחו לגזירה", גם שפתם, שפת יידיש – שאבות ישורון קורא לה "די פארשיקטא שפראך".
לא נופתע אפוא אם נחזור בשיר אחרי שיר, בחלום אחרי חלום, למקום ההוא, וליום ההוא, לשמות הפולניים הבלתי אפשריים [קראסניסטאוו, פשדמישצ'ה, נסכיזש] ולקולם של

אבא ואמא, האומרים ביידיש דברים שהוא חייב למסור אותם בעברית או שהוא מניח לעברית לספוג אותם, להשתנות בהשפעתם וליהפך לשפה אחרת, לאבות-ישורון-לוּשְׁן.
זה לא רק סיפור יהודי. גם טוני הריסון עזב את הוריו ואת הדיאלקט שלהם, ונתן להם למות ברובע פועלים דועך. הריסון, משורר אנגלי בן דורי, יליד עיר-התעשייה לשעבר לידס, עזב אותם כדי ללמוד ולהיות סופר, משורר ומתרגם. הוא עזב גם את הדיאלקט שלהם, אותו ניב של מעמד הפועלים והכפריים מיורקשייר, שמוֹרֵי בית-הספר שלו לא אהבו לשמוע, בייחוד כשתלמידם מדקלם את קיטס:

Them & ]uz[

aiai, ay, ay!... stutterer Demosthenes
gob full of pebbles outshouting seas-

4 words only of mi `art aches and... Mine's broken
you barbarian, T.W.' He was nicely spoken.
'Can`t have our glorious heritage done to death'

I played the Drunken Porter in Macbeth.


זאת אינה האנגלית של לונדון, והיא מזכירה את הנחשלות והעוני, אך גם את הכבוד העצמי, הלקוניוּת וכוח-הסבל של בני הכּוֹרים ופועלי התעשייה חסרי החינוך.

Tony Harrison

The Queen's English

Last meal together, Leeds, the Queen's Hotel,
That grandish pile of swank in City Square.
Too posh for me! He said (though he dressed well)
If you weren't wi'me now ah'd nivver dare!

I knew that he'd decided that he'd die
Not by the way he lingered in the bar,
Nor by that look he gave me with one good eye,
Nor the firmer handshake and the gruff ta-ra,
But when we browsed the station bookstall sales
He picked up Poems from the Yorkshire Dales --

'ere tek this un wi'yer to New York
to remind yer 'ow us gaffers used to talk.
It's up your street in't it? Ah'll buy yer that!

The broken lines go through me speeding South --

As t'Doctor stopped to oppen woodland yat...
and
wi'skill they putten wuds reet i'his mouth..

הריסון מרד בבוּרוּת של אביו שונא הספרים, אך אהב את העקשנות והשמרנות שלו. הוא הקדיש רבים משיריו להשמעת קולם של אב ואֵם בדיאלקט הבזוי והנשכח שעזב אך שאינו נותן לו מנוחה.
השיר 'The Queen's English' הוא שיר פרידה מאב הנוטה

למות, וגם שיר של צוואה ובו שורות הדיאלקט, לשון יורקשייר, מועברות מאב לבן בתחנת הרכבת.
האב קונה לבנו ספר כמתנת פרידה – אקט נדיר מאוד של סרבן קריאה זה – אבל לשון הספר היא לשון יורקשייר, שמו שירים משדות יורקשייר, והשורות מהדהדות בראשו של הבן העוזב כשהוא קורא אותן בדרכו דרומה:

"the broken lines go through me speeding south"

השורות בדיאלקט –

As t'Doctor stopped to oppen woodland yat / and / Wi'skill they putten wuds reet i'his mouth

מדברות על מוות ועל אילמוּת, מות האב והיעלמות לשונו. למשורר נשאר הפצע של הזיכרון, כוחן של שורות שבורות קטועות אלו לפצוע אותו בדרכו דרומה רחוק.

The broken lines go through me speeding east

בשינוי כיוון הבריחה, השורות האלו יפות גם לאבות ישורון. בשירים שלו, ובמיוחד באדון מנֻחה, אתה לא רק שומע את לשון ההורים, אלא שׂם לב לפריצה של מאמע לוּשן וטאטע לוּשן לתוך העברית. השורות השבורות שלהם מצמיחות, תוך מאבק, נוסח לירי עברי חדש. אצל הריסון השורות השבורות של שירת הדיאלקט מרגשות עד כאב. הן שבורות כגוף שבור וחלש. הדיאלקט הזה לא ישרוד. הוא ימות עם ההורים.
אבות ישורון מאשים את עצמו במעשים נוראים של שבירה, בלשון קיצונית וחריפה: אמרת כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי. שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות-המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם בעיני עצמם. שברתי להם את הפתחון פה. שברתי להם את לשונם. מאסתי את האידיש. ואת שפת קודשם לקחתי ליום יום. ("פתיחה לרעיון", דבר השבוע, 1970).

האשמה הזאת מלווה אותו כל חייו והדיה נשמעים בשירים רבים. אך היידיש לא נעלמה משיריו. הוא עזב את בית הוריו, אבל לשונם לא עזבה אותו. כגודל האלימות של השבירה כן גודל הפריצה של היידיש לתוך העברית שלו. לישורון שבירה אינה רק הרס. בפרוזה – דברים כלשהם ('השבר הסורי אפריקני') הוא מתאר את מעשה השבירה של לשון כאקט של למידה, מישוש והתנסות.

לשון לסופר כצעצוע לילד. לשון ביד יוצר – הוא לא מרגיש בה, עד שלא שובר אותה; וכאשר הוא מפיל אותה – הוא שומע את קולה של לשון, השפה שהיא שלו.

הוא ממשיך ומונה את המקורות של העברית החדשה שלו במעשים אלימים:

מן השוברים את הפולנית, כדרך לדבר עברית, מן המשגעים את ההונגרית, הגרמנית, היידיש. זאת שפת זמננו. יש מלים בעברית שנתעשרו משהיגרו ממנה.

כאן הוא מדבר על צעדיו הראשונים כמשורר עברי, וזאת שפת זמננו, עברית לא טהורה, שפה רב-קולית, לא בררנית, קשובה לרעשים מסביב, לשיבושים של אימיגרנטים, לערבים מדברים יידיש, ולפולנים מדברים ערבית, לתחביר כזה: "לדבר פרוסטה ווערטער / לומר פשוטים דברים".
זאת השפה המודרנית של המשורר. עברית שיש בה מלים שנתעשרו כשהיגרו ממנה.
איך העברית שלו התעשרה? – החלומות נעשים רב-לשוניים. הוא חולם ביידיש, מדבר בשנתו ביידיש, אך מתעורר ואינו מסוגל להירדם לפני שהוא מתרגם הכל לעברית. במקום מלחמת השפות מתנהל דיאלוג בראשו בין הלשונות, כך שהתרגום אינו יכול להשתחרר מסימני ההיכר של המקור. העברית מתעשרת, כדבריו, "כאשר הלשון העברית משתעטנזת עם מתחת אסורה" ('הלשון העברית תערוך את התפילה' – לרגל קבלת פרס ברנר תשכ"ח).
שעטנז (קקופוניה), תערובת אסורה מן התורה, הופך למצווה של הנמכה, הגמשה והרחבה של העברית נוכח הנופים, האנשים והרעשים של ארץ-ישראל (ערבים בֶּדואים). בעברית החדשה, הסובלנית, הלא-טהורה הזאת, יש מקום ליידיש. והוא ממשיך באותו הנאום כשהוא מדבר על העברית החדשה הזאת:

לא בעברית של גמרא וש"ס וילנא על כוס תה מתוק, אלא בעברית של ירח מלא ושלם, בעברית של קידוש לבנה אותיות, דפוס הפועל הצעיר...

סדר המלים "קידוש לבנה אותיות", כמו צורת הדפוס, הוא הסדר והצליל והמראה של פוילן, של סידור התפילה בבית הוריו בקראסניסטאוו, העיר שלא עזב מעולם:

אֵיךְ אָקֻם בַּבֹּקֶר עִם עִיר אַחַת בַּלֵּב
וְעִם עִיר אַחַת בָּעֵינַיִם.
אֵיךְ אֶעֱבֹר גְּמִילָה
מֵהַחֲלֻקָּה הַזֹּאת?
(אדון מנֻחה – 'בֹקר עם אחת')
לפעמים השפה שעזב, יידיש, גם מצביעה על הקושי שלו בכתיבה בעברית של כאן ועכשיו – שפה שהוא מכנה אותה "תֵלאביבְרית".
ב'שיר בקשר', 1976, שפת אֵם היא דוגמה של לשון פשוטה, אינטימית, צבעונית אך גם רבת חן ונועם. והוא מקשר בין התפילה של אמא ביידיש במוצאי-שבת (גאט וון אברֻם) הכתובה בלשון נשים פשוטות... המדברות עם אלוהים כאֶל רֵע, לבין העברית המחוספסת שהוא כותב והעברית הענייה שהוא שומע ברחוב:

אֱלֹהִים שֶׁל אַבְרָהָם אַתָּה שֶׁיּוֹדֵעַ שָׂפוֹת
שֶׁדִּבַּרְתָּ עִם אִמִּי בְּשָׂפָה עַתִּיקָה בְּיִידִישׁ
בְּצֵאתְכֶם בְּשַׁבָּת
בֵּין הַכּוֹכָבִים
הָעִבְרִית שֶׁלִּי לֹא נְקִיָּה.
הָעִבְרִית שֶׁלִּי חַפּ לַפּ וּמְדַבֶּרֶת חַפְּלַפּוֹת וּשְׁטֻיּוֹת,
כִּי לֹא מַסְפִּיקִיָּה
אֲנִי זֶה יוֹצֵא בַּלַּיְלָה בַּגִּנָּה בַּכִּכָּר וּבְדִיזֶנְגוֹף בַּחֹשֶךְ מִלִּים
שֶׁאִי אֶפְשָׁר. - - - - - - - - - - - - - - -

ושם בכיכר הוא שומע דיאלוג כזה:

"מַה קָּנִיתָ" "נַפְטָלִין בִּשְׁבִיל הָאֲרוֹנוֹת"
"גַּם אֲנִי רוֹצָה" שָׂפָה שֶׁל יָמֵינוּ –
[והוא אומר לאלוהים] לְהַגִּיד לְךָ מָה? זֶה יֵשׁ בָּנוּ.

אני חושב שזה רגע פסימי לא אופייני. בדרך כלל הוא משמיע את השעטנז של ימינו באהבה ולא באירוניה, וליידיש של אמא יש הד בשפה הזאת.
את קולה הספציפי, האינטימי, של אמא הוא משמיע בשירים רבים. לעיתים קרובות בשוּרה ממכתב שאינו זוכר אם ענה לו או לא.
ניתן להבין את האופי של הקול הזה אם נשווה אותו לרגע עם כמה שורות של אורי צבי גרינברג. גם אורי צבי אינו יכול לשכוח את רגעי הפרידה מהוריו (הקדושים). גם הוא מאשים את עצמו בעזיבתם לנפשם. ברחובות הנהר הוא משמיע את
קולם בשורות רבות... בדרך כלל בעברית – בעברית המלכותית של אורי צבי. שיר אחד יוצא דופן הוא 'שיר הבית ההוא'. הוא חוזר בחלום צבעוני ומפורט לבית ההורים בערב שבת, והמראה נורמלי ומוּכר עד שהוא מגלה סימנים של מוות וחורבן. הוא מדבר עם אמו, אביו לא שם, אחיותיו אינן, ואז אמו מזכירה את המלים שאמרה לאביו לפני שהלך לתפילה:

יָדַעְתִּי בְּנִי שֶׁתָּבוֹא. לֵב אֵם וְחוּשׁוֹ הוּא!
וְכֹחַ הַכֹּסֶף, הַאֵינוֹ נֶחְשָׁב בַּכֹּחוֹת?
שַׁחֲרִית וְרֹן צִפֳּרִים שֶׁכָּזֶה. וְאָמַרְתִּי
לְאָבִיךָ לִפְנֵי שֶׁהָלַךְ לַתְּפִלָּה:
עפיס זאָגט מיר דאָס האַרץ מירן האָבן
אויף שבת אַ גאָסט!

[לִבִּי אוֹמֵר לִי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ אוֹרֵחַ לְשַׁבָּת]

השורה הזאת באה כהפתעה. היא יוצאת מן הכלל לגמרי. אורי צבי לא משתמש בצבע לשוני כזה. אין בו פוליפוניה. בשירי הספר הזה אפילו הגויים הרוצחים מדברים עברית. לא, הריאליזם של השורה ביידיש מכין את המעבר מהחלום כאשליה מנחמת לחלום כעדוּת לחורבן. המתים מדברים יידיש. ו'שיר הבית ההוא' הוא שיר של חזרה לבֵית המתים.
בשירים של אבות ישורון היידיש והפולנית, כמו האנגלית והערבית, בהחלט מספקות צבע: סאטירה פוליטית, קולות של עולים, עברית קומית, צלילים מוזרים. קקופוניה עשירה. אך אצמצם את דברַי בסוף לקול של אמא בשיר 'פאראגרף II' מאדון מנֻחה. זה אחד השירים הרבים על מכתבים מהבית (מחזור השירים 'שלושים עמוד', 1964, מוקדש כולו לנושא הזה).


פַּארַאגְרַאף II

אֵיךְ אַחַי וַאֲחֹתִי רֹאִים
אִמִּי כֹּתֶבֶת מִכְתָּבִים אֵלַי
כָּל אֶחָד מֵעִיף בָּאֲוִיר בִּשְׁבִילִי
דְּרִישַׁת שָׁלֹם וְיוֹצֵא מֵהַחֶדֶר

מַשְׁאִירִים אוֹתָהּ עִם הַכְּתִיבָה
כֹּתֶבֶת כֹּתֶבֶת חֹשֶבֶת פָּסֻק
אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי שֵׁנָה
אֲחָזַתְנִי שֵׁנָה

אֹמֶרֶת יְהֵא דֹּמֶה לְךָ
כְ'בִּין שלֶעיפֶעריק
גֶעוָוארְן יִהְיֶה לְךָ לַיְלָה טֹב לְךָ
יִהְיֶה לְךָ לַיְלָה טֹבָה

אַחַר כָּךְ הָלַכְתִּי לִקְבֹּר אֶת עַצְמִי לְחַיִּים
אוֹ לִקְבֹּר אֹתָם לְחַיִּים
אֶחָד מִשְּׁנֵינֻ
נִשְׁאַר בַּחַיִּים

השיר חוזר לבית ולמשפחה במעמד של כתיבת מכתבים, מעמד פורמלי כמעט של מסירת דרישת-שלום. החדר מתרוקן מהאחים והאחות, ובתמונה נשארת האמא לבדה, כותבת לאט, חושבת וכותבת ונאבקת עם עייפותה. השיר אומר את זה קודם בעברית של מזמור תהילים:

אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי שֵׁנָה

ואחר-כך ביידיש:

כְ'בִּין שלֶעיפֶעריק גֶעוָוארְן

ובמלים של פרידה בסוף המכתב נשמע בבירור את קול האֵם, הקול המוסיקלי להפליא של לילה טוב בָּעברית המשובשת-קצת של עולים חדשים של רחובות תל-אביב, של שכונת נורדיה,

יִהְיֶה לְךָ לַיְלָה טֹבָה

זאת מאמעלוּשן העומדת בין יידיש לעברית. מאמעלוּשן רכה, עצובה ומצחיקה. קול המתים ביידיש חי בשירו של אורי צבי כמו בשיר הזה של אבות ישורון. אבל כאן, כמו בשוּרות רבות בשיריו, לשון האֵם נשמעת לא רחוק אלא ברחוב בתל-אביב. היא חיה בָּעברית הזאת מפני שזאת השפה של המהגרים, המתעשרת כשמהגרים ממנה.

הליקון 35, הבית, אביב 2000
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים