עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> כתב העת הליקון >> גליונות >> גליונות 64 ו-65 - מיטב המאמרים >> הרולד שימל / מתוך "מסכת על הזיכרון"*. מאנגלית: אירית סלע

הרולד שימל /  מתוך "מסכת על הזיכרון"*
מאנגלית: אירית סלע 


"הזמן הוא אינסופי" הוא בוודאי ביטוי חסר משמעות. הוא שותף להנחה המסחררת של "סדרות אינסופיות" במתמטיקה.
"הזמן הוא אינסופי" הופך לסביבה נוחה, שעל הרקע שלה אפשר להעמיד את חיי האדם.
הזיכרון הוא סופי, אבל אם נאפשר את ודאות עתידו, גם הוא אינסופי.
עם הנתון של המשכיות חיי, בוודאי יהיה לי זיכרון נוסף.
דומה שאני מניח שתופעות פסיכיות אינן מתנגשות, ששני ראשים על כר יכולים לחלום חלומות נפרדים, אבל איך אהיה בטוח בכך.
איך יכול החלום להיות לגמרי מבפנים אם דברים מבחוץ נכנסים לתוכו.

*
מאחר שגבולות מוגדרים במה שמעבר להם, הטווח הרחוק ביותר של הזיכרון הוא השִכחה.
הזיכרון לא רק "מנציח" התרחשות. הוא הינו התרחשות (שבה ההתגלמות מספקת, בלתי תלויה).
האם זהו השריד החי של מה שאינו נוכח עוד. כך הוא נעשה המייצג היחיד.

*
"אשכול של זיכרון" הוא אולי ניסוח שימושי יותר מאשר "זיכרון של".
שוב, השתמשו בחלום כדוגמה.

* חלקה הראשון של המסכת התפרסם בגיליון 4 של תיאוריה וביקורת, בתרגום אמיר אור.

כשאנחנו אומרים שהאדמה נושאת "עדות חיה" של, למשל, רעידת אדמה, אנחנו מדברים על סימנים מוחשיים, עקבות, ביקועים.
מה בזיכרון האנושי מסומן באופן דומה (תוכן המחשבה), כמו צלקת הנושאת את זכרון הכווייה.
אבל יש לזכור, הזיכרון הוא מצב אטמוספרי. ראות משתנה, שינויים בצלילות, בדחיסות, כמו מעקב אחר קו המיתאר הסמוי של כדור השמש בשקיעה מעל לים מבעד לְאופק מעונן.
לתאר את הרגעים שבהם אנו משוחררים לגמרי מהזיכרון, ומשוחררים באותה מידה לגמרי מהשִכחה.
דבר אחד השִכחה איננה, והוא "הֶעדר זיכרון".

*
דומה שה"שִכחה" היא מושג כל-כך פעיל עד שהיא מחזיקה את האובייקט (הנשכח) יציב במקומו, במקום כלשהו מאחורי פעולת השִכחה. כמו אור שמאיר מאחור ומעניק נוכחות.
"שכחתי להיזכר" היא תבנית שימושית, מאלפת, למרות שאי-אפשר לומר איך ולמה.
נסו את זה למשל. "זכרתי לשכוח".
אני נזכר באנשים הטוענים שהם יכולים "לשכוח בכוונה", ואת הניסוח "יש חרא שפשוט אי-אפשר לזכור" (אמרו לך, אבל זה לא נקלט).
נאמר, אנחנו לא מאמינים בלשכוח, זו רק טריפת קלפים מחודשת. משהו אחר נותר מלמעלה.
או חִשבו על זיכרון של הרשתית, כמו איזו מצלמה המוזנת בהתמדה בפילם. אם תדפיס או לא, עדות הנגטיב בידיך, ובכוחך להשתמש בה.
אבל כשאתה מטייל בשדה, אינך זוכר הכל. זוכרים מה שזוכרים, או בשימוש המקובל, מה ש"דבק בך".
ומי קובע את זה. או מה.
זיכרון של ציפייה. כמו לקנות עגבניות חצי ירוקות ולחכות שהן יבשילו. האם זו היזכרות.
ובכל זאת, במובן כלשהו, המציאות תמיד שלטת. כמו כשמישהו אומר (בקשר למזג-האוויר הסתווי), "נו, כבר סוף ספטמבר. מה כבר יכול לקרות".
כל דבר, בוודאי, יכול כבר לקרות. יקרה. וקרה. זה בעניין הזיכרון. וזכרון המוות אינו משהו שיש להתמודד איתו. רק הזיכרון של אנשים שמתים. יש בלבול מסוים ביחס לזיכרון עצמו ולזכרון החלום המעשיר את חיינו.
הקונצנזוס הגדול באופן שבו אנחנו מדברים על החלום, זכרון החלום, והזיכרון.

*
איזה מין תהליך מנטלי הוא "להזכיר". אני מזכיר לעצמי, יש מצעד היום ויש להימנע מהשוק וממרכז העיר.
נאמר לי אתמול וזה אוּשר בחדשות השעה שש. עכשיו אני מזכיר לעצמי.
אפשר לפעול על פי ידע רק אם זוכרים. אחרת יישאו אותך רגליך בכיוון המורגל.
אין ספק שזהו "זיכרון קצר-מועד" טיפוסי. מחר זה יהיה מידע חסר תועלת. יהיה זה כדאי למחוק אותו לחלוטין. למה לשאת מטען מיותר. שכח מזה.

*
במארג החיים אין צורך לדעת הרבה דברים. אנו פועלים מתוך הנחה, וזה מספיק טוב.
ייתכן, ולגמרי לא בלתי סביר, שאנחנו חולמים באופנים שונים ביותר.
אבל לא נוח לנו להניח כך כשאנו מדברים על החלום שלנו.
הכמות המוחלטת של מה שאפשר להוציא משם היא מאוד לעניין (הזיכרון).
מה, אם היית מהמר, הוא היחס בין מה שאבד, "נפל בצד הדרך", לבין מה שנותר.
משהו כמו, נאמר, עשרת-אלפים לאחד.
חשוֹב על ה"מטראז'" – חומר-הגלם בפילם של החיים – של מה שראית, קלַטת, ראית ביום אחד, ולעומת זאת מה מזה הופך לרהיט קבוע בתבנית הזיכרון.
במובן מסוים, באמת קל יותר להתמודד עם דימויי החלום מאשר עם אלה של המחשבה או התחושה. הם "ארוזים מראש", ממוסגרים, מופרדים מהזרם.
יש להודות בכך. אפשר לראות בבירור את טבעם של "קווים מטושטשים". ניתן לתפוס טשטוש לא פחות בבהירות מאשר קו מיתאר מוגדר בחדות.
זיכרון. חשוֹב על רצועת התפילין המלופפת מסביב לזרוע. כמה זמן, לאחר שהוסרה, נותר סימן מהרצועה האחרונה ההיא. איך הזרוע נראית אחר-כך, כעבור חצי שעה, שעתיים.
האם כך פועל הזיכרון. איך זה ייתכן. למה שזה יהיה כך.

*
הזיכרון שמוביל אותנו לספר הנכון על המדף (לרוב) אינו קשור כמעט בזיכרון היכן הנחנו אותו. זה יותר עניין של מיקום, של מיקומו ביחס לספרים אחרים. כך גם לגבי מראֶה, איך (נדמה לנו) שהספר נראה.
למה כל ההסתייגויות בקשר לזיכרון. "אם זכרוני אינו מטעה אותי". "אם הזיכרון לא משטה בי".
אנשים אומרים "אני מצטט מהזיכרון" כדי לציין שזה כנראה לא יהיה כל-כך מדויק. האם הזיכרון מושמץ או שזוהי פשוט זהירות, ענווה.
ואם הכל חייב לעבור מבעד למסננת, וזכרון החלום פשוט לא הצליח לעבור, משהו בו, השונוּת המהותית שלו, מנע את זה.
כמו דֶז'ה ווּ, המתואר (בקובץ OED 1972) כ"תחושה מתעתעת שחווית בעבר מצב בהווה".
אבל מדוע התחושה מכונה "מתעתעת". ההרגשה היא בוודאי ממשית, אמיתית. אפילו העובדות כביכול מכחישות את זה.
אנחנו לא מרבים לזכור מלים בדייקנות. הן נופלות פנימה והחוצה מחיינו.
הן דומות לעבדים מתחת למרחץ הרומי, פעילוֹת, הכרחיות, אבל בדרך כלל בלתי מובחנות.
ובכן, מלים יכולות להתהפך על ראשן, כמו מכסה, להסתובב. כמו שניתן להשתמש בשולחן כדי לרקוד עליו.
תוחלת החיים של הזיכרון, כמו תוחלת החיים עצמה, משתנה לגמרי, בעלת נטייה לתאונות ולהשתנויות.
האם "ציפה של הזיכרון" היא דבר הכרחי, כמו יונק המגיח מהמים מדי פעם לשאוף אוויר או, להפך, כמו גרגרי הקפה או עלי התה, שאנחנו יודעים שבסופו של דבר ישקעו.
האם הוא חייב לצוף, אם נפעיל אותו כהלכה. האם הוא שותף לדטרמיניזם המסודר של המתמטיקה.
האם קיימים "ארכִי-זכרונות", כמו זכרון "הזיוּן הראשון".
אני חושב שלא. אנחנו פשוט מעניקים להם את הרייטינג הזה. כמו ילד העוטה "רצינות" בהלוויה.
המשל בחיים, כמו בזיכרון, הוא "אנחנו אוחזים במה שאנחנו מסוגלים לאחוז". זה שיש סיבות לכך, איש לא יכחיש.

*
אפילו אנשים, שכתוצאה מתאונה כלשהי איבדו לחלוטין את זכר מסעם, מוכיחים ב"למידה מחדש" שלא איבדו הכל.
נאמר שפגיעה בראש מָחקה לגמרי את הזיכרון (אינך מסוגל לזהות את חברך הטוב או את אמך). בכל זאת, נקרא לזה פאלימפססט (גליון-קלף מחוק). זה לא שלא משנה אם אתה מדבר בשפת אמך או בסינית.
עובדת ה"כתיבה" מתחת למחיקה אינה מבוטלת.
איך אפשר להתקדם, למצוא "קרקע מוצקה", אם צריך כל הזמן להשתמש במטאפורות. אלא אם כן המטאפורה היא, בדרכה, "קרקע מוצקה".
האם אדם יכול לחלום מעבר לאינטליגנציה שלו או ליצירתיות שלו, או ש"יוענק לו" תוכן מעבר לטווח שלו.

*
האם האינטליגנציה או הדמיון של הזיכרון במציאות יכולים להקדים את היכולות הטבעיות. או, במלים פשוטות, האם למטומטמים יכולים להיות חלומות מרגשים.
החזרה היא הלחם והחמאה של הקיום היומיומי שלנו, אז למה עושים כזה עניין מחלום שחוזר על עצמו.
כפי שאנחנו יודעים מתצלומים, הרקע נמצא שם עם מידע רלוונטי שהעין קלטה או לא קלטה.
הצלם אומר, "לא, לא הייתי ממש מודע למה שהיה שם מאחור".
טייס הקרב אומר לי שהוא לא רוצה לדעת יותר מדי. עליו לדעת רק את מה שיעזור לו לבצע את משימתו ביעילות מרבית.
כמו אצל כל טבח טוב, מדף התבלינים תמיד עשיר יותר ממה שכל מאכל דורש. זה מאפשר מקום לאינטואיציה וליצירתיות.
אנחנו מתקדמים מעבר למה שמוכר לנו.
אנחנו מבקשים לתהות על רעיון ה"אשליה", כאילו החלומות מעמידים פנים שהם משהו שונה ממה שהם.
האם עלינו להצטער שהחיים שלנו אינם מגוּונים כמו החלומות שלנו.
אבל החלומות שלנו הם גם החיים שלנו.
האם ניתן לומר שחלומות אינם מתרחשים, או שחלימה איננה פעילות.

*
מהי "רוח הדברים" של הזיכרון. האם היא מייצרת מחדש רגשות סביב לאדם, להתגלות, להתרחשות הראשונה. האם היא מזכירה רק בדימוי ומבנה מילולי, או האם יש לזיכרון אווירה או הילה.
האם דרוש הדחף של ההווה על-מנת לזכות בעבר, או שעלינו לומר "לזכות מחדש".

*
נאמר עכשיו, ובבהירות. מלכתחילה אין דימוי שהוא טהור. יש לנו עסק עם דימויים מזוהמים. זהו עולמנו. אז מוטב לתפוס אותם כפי שהם, בשל מה שהם.
בצל השפה הכל נגוע. הדימוי "עץ" זועק "עץ" בכל מכלול גירסותיו האפשריות.

*
לזיכרון יש תקפות חלקית כמו לזיכרון של חלומות. הוא תלוי בדיווח שלנו עליו, "חלקי" או "משוחד".

*
הדוגמה הקבועה של אחרים מרגיעה אותנו בקשר ל"עצמי" שלנו. אנחנו מאשרים מה שכבר ידוע לנו.
האם ההנחה שלנו, שאחרים פועלים באותם תנאים, היא החלטה מוסרית.
אנחנו מייחסים להם מה שמוכר לנו מעצמנו. ובכל זאת, אנחנו משנים כל הזמן תיאוריות על הזיכרון ועל חלומות, כאילו איננו יודעים דבר.
ברור שלדעת הוא דבר אחד ולומר מה שידוע לך הוא דבר אחר.
האם לשאול מישהו "טוב, איך אתה מדמיין" שונה מלשאול "איך אתה מרים את הרגל".

*
לפעמים הסברים על איך אתה זוכר הם במָקום. אבל לא הסברים על איך אתה יוצר זיכרון.

*
הַמשך לתקוף את הבעיה, כאילו שיש אנשים קטנים שם בפנים (בתוכן המוח) שאותם אפשר לשאול, "איך זה שם בפנים".
אילו היו שם אנשים קטנים שיכולים לספק תשובות, האם זה היה עוזר. כלומר, האם זה לא היה תלוי במיקום שלהם.
במקום זה, נסו לומר אותו עם כל מרכיב חוסר הבהירות שבו.
אין שום דבר מעורפל בתפיסת האובייקטים האלה במרחק, שבהדרגה מתגלים כקבוצת רוכבים על סוסים.
אין גם שום דבר מעורפל בתיאור המרקם העבה של ערפל על הכביש בין מילנו לברגאמו.
"טוב, אז מה אתה רואה כשאתה נוסע דרכו". "לא רואה כלום" המטאפורי שלנו, במקרה הזה, הוא לראות משהו.
אבל במשחק הזיכרון איך להבחין בין ערפיליות הזיכרון למצב מעורפל ממש.
בעצם, זה לא שונה מחוץ למשחק הזיכרון.
הדמויות הלבושות בחלום נעשות, חלקית, מעורטלות ואנחנו איננו יודעים בוודאות איך זה קרה.
פער. שינוי חסר השתנות.
נחזור לפרדוקס, זו קרקע מוצקה. הוא מלא ככל האפשר ובו-בזמן ריק לחלוטין.
המערה שאתה נכנס לתוכה, כשאתה חייב להמתין עד שעיניך "יתרגלו" לראות משהו.
ללא הפוטנציאל המתמיד לריקוּת, שום דבר חדש אינו יכול להיקלט או להתרחש בפנים. וללא התוכן המסודר שבו (ספריית כתבי-היד באלכסנדריה) לא תוכל להתמודד עם שום דבר חדש.
איך לדבר על ריקוּת המאזנת מלאוּת. זהו שימוש בסיסי פגום בשפה. אבל לעסוק ב"מושג" של ריקות מְרַבּית ומלאות מרבית הדָרות בשווה באותו חלל הוא גם, לכל הפחות, דבר בעייתי למדי.

*
ובכן, אני בהחלט חש בריקות, ואני אומר זאת לא כמי שמדבר על "ראש ריק". למעשה, ההפך מזה. הריקות הזאת היא הכרחית לחשיבה.

*
כל דבר יכול, בפוטנציה, להיכנס ומן הראוי ומיותר לציין שלא הכל נכנס. כמו בתנ"ך שבו מוסיפים ל"זכוֹר" גם "ואל תשכח".
האם זאת האינדיבידואליות שלנו, מה שאנחנו מצליחים ללקט, מה שאנחנו בוחרים להכניס.

*
כשאנחנו מוסיפים שמות-תואר לזיכרון, כמו "שׂמֵח", "אפור", "בהיר", "אפל", "חד-פעמי", האם הם מאוחסנים כך (ככתבי-יד המקוטלגים על פי קטגוריות, אֶפּי, אפיגרמה, דידקטי, אידילי) או האם אנחנו בעצם מכנים אותם בשמות כשאנחנו מוציאים אותם, כלומר מיישמים רגשות, כמו כשמביטים באלבום משפחתי.
דומה שנכון לומר על אחסון הזיכרון שהוא מורכב מאוד בהשלכות ההדדיות. אותו אובייקט זיכרון יכול לשמש במצבים שונים, בהקשרים שונים.
כך יכולה שוודיה לגעת בפלשתינה דרך להקת צליינים נודדת. כך כל דבר יכול לגעת בכל דבר.
דומה שיש "סידור עצמי", העברה מתמדת של חומרי זיכרון. אנחנו שואבים ממנו והוא מספק לנו, לפעמים באורח עצמאי,
כמו כשזוכרים קטעי שיחה המופיעים בהקשר נדרש.
דיבור הוא איטי מהבזק המחשבה. כן, ולמה לא, כמו ברק ה"מפגר" אחרי הרעם, מתמהמה.
מכניזם ואורגניזם, כן, אבל הם קשורים זה בזה באופן עמוק, כמו לחבּר שלד בעזרת סיכות ויתדות.
צירופים לא מתאימים, שאינם תלויים בשום קשר אמיתי, אלא במשהו שרירותי. התנגשויות לשוניות מקריות עם כל צחויות המבע האפשריות שלהן.
השרירותי הוא כוח חזק בארכיונים האלה בדיוק כמו ההגיוני וההכרחי.
אבל השרירותי עשוי להופיע גם בתור הכרחי. כך שמה שצף ועלה הוא, מסתבר, שרירותי רק ממבט ראשון.

*
אנחנו כל-כך שׂשׂים לשלול מעולם החיות זיכרון, שכשאנחנו בסופו של דבר מקנים לו מעט מהתכונה הזו אנחנו מאפיינים אותו בכינוי "אינסטינקטיבי". כאילו שזה דבר פחוּת, נחות.
האם עכבר השדה "זוכר" מה פירוש צל הכנפיים הגדולות. לא, אנחנו עונים, זה רק אינסטינקט.
או, זכרון העץ שנגדע ואולי נפגעה יכולתו לגדול בעתיד. זה עשוי להישמע כפסיכולוגיה בגרוש או כ"תגובת צמחים" מבוססת מבחינה מדעית.
אנחנו זוכרים מה שאנחנו רוצים לזכור. וגם מה שאיננו רוצים לזכור.
הגדרה ל"אנושי בלבד".

*
אופן הפעולה של הדמיון הוא נצנוץ, מבט חטוף, "כהרף עין". אתה מנסה לבנות דימוי אבל הדימוי לא תופס, חומק מעצמו. אתה מקבל שבבי דימויים של מה שאולי היה תמונה. הדמיון מספק את הפרטים הנגישים. הוא לא בונה את התרכובת הנדרשת. הוא מספק הבחנות קטנות שמבזיקות ונעלמות, לפי מה שהזיכרון איחסן.
האשליה היא "של מציאות" משום שדבר אינו נתפס אי-פעם למשך ארוך מספיק למחקר. היא פשוט נוגעת במה שהיא מכירה, בקלילות, ונעלמת לפני שמופיעים הפערים. כאילו שהנושא נתפס בזינוק קצר של מעוף ציפור.
אבל ההשפעה של הזינוק הקצר המבזיק הזה היא של מציאות מהבהבת. במקום שאין בו מאחז ממשי, אנחנו עוברים לספציפיוּת אחרת.
פנים יכולים להיות מרומזים כבתנועה מטושטשת של תצלום. זווית-ברך מוזרה או צורת לבוש עם די חומר רקע שמתקשר כדי להעניק להם תוכן.
כמו בחלום, זה משכנע. זהו המודוס של החלום.
ומהו המודוס של תפיסת המציאות. אולי בדיוק זה. עדשת המצלמה של הראייה פתוחה, אבל אנחנו קולטים ב"צללים" לפעמים, או בפוקוס רך, בפרגמנטים, או במיקוד מודגש באופן מלאכותי, כמו חתיכת בד מחולצה שלך המגולגלת על גבי השולחן, לצד המחברת הזוויתית, שעליה עקבות של מלים מתמשכות.
דימוי וחלימה מרמזים שזהו הדבר הקרוב לתפיסה, כפי שאנחנו חוֹוים אותה אבל לא יודעים אותה. הרבה ממה שאנחנו רואים אינו התמונה המוצגת של שלם עגול.
האדם איננו התצלום שלו. הוא אלפי אלפים של וריאציות על מה שהוא, בעצם, שלם מלאכותי.
אולי זו הלוגיסטיקה, הלוגיקה של הקוּבּיזם, סוריאליזם. אבל כל אחד בתורו מגזים את דעתו הקדומה לצורה. מקבע הבחנה לצורת תפיסה בתור "סגנון".

*
באופן כללי, אין לנו הרבה סבלנות לדרך המקוטעת, המפורקת, שבה אנו קולטים את העולם. אנחנו מעדיפים להתעלם ממנה, לחלוף על פניה. אנחנו בוחרים בהערכה הגסה שהיא מעשה הסגנון. אנחנו מבקשים, אם אפשר, מבט מעיניים מאוזנות בגובה העיניים בלי התנועות הקופצניות של פאוזות משעממות, פערים, בהייה בכלום או במשהו מקרי שהוא שווה-ערך לכלום.
אבל הזיכרון "מהתל בנו", אנחנו אומרים. הוא אנרכי. הוא בוחר במה שהוא בוחר באורח שרירותי, כאילו בלי להיוועץ בנו, למרות שהוא מבוסס על התובנות שלנו, התפיסה שלנו.
הזיכרון הוא העורֵך של חומר-הגלם של הסרט הנחשף ביחד עם זכרון-ה"שורשים", שהוא ריח (גירוי), בלי להקריב תחושות עור, פה, בכל מהלכיו.
כל זה הוא אנחנו, אבל לא תמיד כפי שהיינו רוצים שיהיה. לעיתים קרובות הוא כולל תצלומים שהיינו משמידים, מעשים סודיים, מחשבות שצינזרנו. אנחנו מתבוננים בעצמנו חושבים. אנחנו גם מבקרים את המודוס האנכרוניסטי, את התערובת המבלבלת. את חוסר "הצורה והתוכן" שבזה, המרמז על צורה וגם על תוכן.
מוטב לא לראות את החיים כזרם הבלתי פוסק הזה של תחושות, מראות, פעולות. כל זה מסחרר מדי.
אבל הזיכרון ב"בחירות המוזרות" שלו מזכיר לנו את הכאוס הבסיסי הזה. כמו כשאתה באוטובוס, תקוע בפקק תנועה לוהט, כשהפנים, אלה אחר אלה, לובשים משהו גרוטסקי, עם הפוזות וההבעות המרוכזות בעצמן. זוגות עיניים נעצמות, חוסמות את העולם שבחוץ על-מנת לראות מה שבפנים.

*
אנחנו מתכחשים לתערובת שהזיכרון מחזיר לנו. דברים שסילקנו החוזרים אלינו, קטועים ומפורקים. מה ששימרנו במודע "כדי לזכור", אבל לא ממש בוטחים בו, ומה שלא פחות במודע, זרקנו החוצה.
הדיאלוג הלא נאמר, ה"אני אומר לעצמי" שהוא כל-כך חלק מהאינדיבידואליות.
כפי שאנחנו לא מבחינים בין חלום למציאות למטרות זכירה, בזרם התודעה הזה, כך איננו מבחינים בין שפה מדוברת (דברים שנאמרים בקול) ושפה לא מדוברת. מחשבות בצורת משפט מוקלט בלי הווֹליום.
אנחנו ממש אומרים "אני אומר לעצמי". לפעמים זה נאמר בקול כמו במונולוג במסורת הבימתית, ולפעמים רק נשמע על ידי מי שאומר את זה לעצמו.
זה מנהג מסוכן לדבר את המחשבות שלך בקול. אבל גם בפעולת החשיבה בלבד יש אפקט. כלומר הסתכנות.
אנשים המכַסים את פניהם בקולנוע ממש מוֹנעים מדימויים בלתי רצויים להיכנס לתודעתם, ואולי גם לזיכרון הקצר או הקבוע שלהם. זוהי הגנה (עצמית) פרימיטיבית אבל אפקטיבית בהחלט.
למטרות זיכרון, ההבדל בין לדמיין מה ניתן לראות שם לבין לראות אותו ממש הוא עצום.
כך גם אנשים האוטמים את האוזניים, כדרך לשליטה בסביבה, בפני רעם משמים.
שכּן, מרגע שמשהו שנכנס נכנס, אין לדעת איפה או מתי הוא יצוץ בחלום או בדמיונות של חלומות בהקיץ.
השאלה שלנו היתה, מהו האופן שבו הוא צץ, כמו מבקר הבלט המשחזר, לאחר המופע, מה קרה על הבמה.
לראות במלאוּת, אומר החלום, הוא לראות מנקודת מבט סביבתית, "במארג החיים".
כך שאנחנו נכנסים לעצמנו ועוזבים את עצמנו בטכניקות מגוונות.
מצב שחוזר על עצמו בחלום חוזר הוא רק חזרה על חזרה בזרם החיים הרגיל, השכיבות שלנו והקימות שלנו.
שוב החלום אומר לנו משהו על החיים. הדרך שבה הוא תופס דברים היא לעיתים קרובות האופן ה"בלתי נתפס" הממשי בחיים הרגילים.
אנחנו אוהבים לראות דברים כפי שאנחנו רואים אותם, ואנחנו אוהבים להמשיך לראות אותם כך.
זיכרון ודימויים (לא של זכרונות, אלא של העולם הנזכר) הם היריב של דרכי קליטה מקובלות.
הדרך האפקטיבית ביותר להימנע מהפרספקטיבה המטרידה של החלום היא להימנע מחלימה. במלים של הארט קריין, "קרקעית הים היא אכזרית".
כפי שנאמר, הזיכרון הוא אנרכי. אנחנו מכסים את הפנים ביד אחת, ובוחנים את עצמנו מכסים את הפנים ביד אחת, בתוספת של סביבה. הדבר שבמרכזו אנחנו ניצבים.

*
חלומות מתארים באמצעות יכולתם ליצור תמונות, ונעזרים בחומר-הגלם העומד לרשותם מהזיכרון.
איננו מדמים מלא-כלום. לוּ ניתנה לאדם רשימה של שמות החיות, הוא לא היה יכול אפילו להתקרב לתמונת דמותם של היצורים. אבל כשהתהליך הפוך, כפי שהוא היה, הוא ניצב שם כמשל לשפה.
אין צורך לאפיין "שפה" בשם-התואר "אנושית". "שפת החיות" היא מטאפורה המתבססת על רעיון של תקשורת אנושית דרך מבנים מילוליים.
זחילתו של אדם ממקום למקום הינהּ חוסר הבנה לנוכח הגעתו חסרת העקבות, שלא ניתן לאתר את מקורה, חסרת הזיכרון.
שכחתי להיזכר. וכך אני ממשיך.
באופן כללי, הזיכרון עצמאי מאיתנו. טוב, תוכלו לומר, "בכל זאת, הספינה היא המייצרת את השובל שלה".
ובכל זאת, הים עשוי לענות, "אלמלא אתה, מישהו אחֵר. אני המדיום של השביל. בתוכי הוא מתרחש ונעלם".
למה אני רוצה להתנגד לכך שלחַיות יש שפה, ולמרות זאת, מתעקש שיש להן זיכרון.
לומר "אני צופה את העתיד מתוך הבטחותיו" הוא מוֹתר. לומר "אני צופה אותו לפי ריחו המוּכר" הוא שטות.
העתיד אינו ההבטחה של "מה שהיה", אבל הוא גם זה.
איך אנחנו מפרידים מה שעבר ממה שלפני העבר ההוא.
אנחנו פשוט עושים זאת (כמו הפרדת החלום מהמציאות), ושוב לפעמים אנחנו לא (כמו אי-הפרדת החלום מהמציאות).
הנהר של הרקליטוס אף פעם אינו זהה, הואיל והוא תמיד זהה. תסביר. ובכן, איך מלכתחילה ניתן לומר זאת אם הוא לא היה. כך, "כל יום הוא חדש" הואיל וכל יום הינו, קודם כל, "כל יום".
כתיבה אוטומטית נקראה כך על ידי הסוריאליסטים הצרפתים מכיוון שניסתה לחקות את המודוס המקורי של הזיכרון. כתיבה הפועלת על פי לא-תחביר, אלא מהמוח המסתורי.
"תאמר מה שבא לך לראש" תלוי בכל מה שיבוא לראשך. זה, למרבית התמיהה, לא זהה ל"לומר את דעתך" המרמז
לנקיטת עמדה. לומר בגלוי מה שאתה באמת מתכוון.
הזיכרון מאופיין בחוסר כוונה.
יהיה משונה לשאול, "לְמה התכוונת כשחשבת על בננות".
כל כתיבה היא מודוס חקירתי. אינך יודע מה תאמר עד שאמרת את זה.
כתיבה היא פילוסופית אפילו יותר מכך. היא מנסה לגלות את הנושא שלה על ידי נסיונות מרוכזים לתאר אותו.

*
יש אנשים החווים את המציאות כבחלום. כלומר, הם רואים את עצמם "קולטים אותה". השתתפות זו העֵרה לעצמה, המדגישה את המודעות והפוגמת בחופש ומחזקת את הזיכרון.
הזיכרון כאילו עומד על כתפם כקוף-מחמד לאורך כל ההתרחשות.
איזה מין זיכרון זה המלווה את ההתרחשות. "ידעתי כשראיתי את זה, שלעולם לא אשכח את זה".
האם זה משום שהזיכרון הוא, מעצם טבעו, אף פעם לא בלתי מעורב.
כשאנחנו רואים מבעד לְחלון הזיכרון, המראה כבר מסומן על ידי הזיכרון. אנחנו נעים בעולם כאילו שכבר נענו בו.
"לא ראיתי דבר כזה אף פעם", נשמע גם כהגזמה וגם כטיפשות. אלא אם מתרגמים זאת לסתם הסבר חד-הברתי.

*
דימויים של דמיונות וחלומות מקבלים את המציאות שלהם מכוח החלופיות שלהם.
אינך מראה יותר ממה שאתה מכיר (דבורה נוגעת בחטף באבקת כותרת הפרח ומתעופפת לה), ועל כן מגיע לאשליית "מציאות".
דבר אינו עומד או קבוע. על כן אין דרך לבחון את נכונות הדימוי.
נצנוצים קטנים, כמו הדגשות של אור על אובייקט. קְרא להם "היבטים של המציאות", כמו לתפוס תכונות של פנים בכלי-כתיבה עשוי מכרום.
בהבזקים קצרים, התמונות תופסות מה שהן יכולות. אנחנו מבינים את היתר. כן, כן, אנחנו עושים השלמות.
לפני שאתה מתמקד במה שאתה רוצה להעמיד בפני התודעה, הוא נעלם. שברירי שנייה לאחר הופעתו. פני שטח מבליחים.
כפי שמבחינים בקטע נוף רחב לאור הברק.
הוא אינו מרמה אותך על ידי הצגת קטע או נקודת מבט צרה, ובקצרה. למעשה, את מה שנתפס ושאנחנו הצלחנו לשמר.
אבל כמו בספריית כתבי-היד באלכסנדריה, הדימויים כל הזמן מאבדים משהו. הדיו השחורה הופכת לחוּם-רפאים. לפעמים מתייבשת, מתפוררת ונעלמת.

*
אבל אפילו עם מעט מאוד לעבוד איתו, יכולת ייצור הדימויים ממשיכה, ומשכנעת.
הדימויים האלה הם אבני הפינה לזרם הנרטיב שאותו אנחנו מתכוונים לחצות.
זה כמו הקטע המוסיקלי בראש, שמתקשר לך עם יצירה מוסיקלית. אנחנו לא שומעים אותו בתור "עלוב" וחצי-אפוי. אנחנו שומעים אותו על רקע איזה "מקור" שנעשה רעיוני.
כשרוצים לדמיין יצירה מסוימת של מאטיס או פיקאסו, זה לא כמו לרשום או לצייר אותו. אנחנו נותנים קרדיט למבצע ומציגים לעצמנו הבזק סמלי או היבט קטן שלו.
אבל זהו העיקר, שאנחנו מעניקים תקפוּת לדמיונות שלנו.
בתור פרזנטציה, כהצגה איקונית של הדבר הממשי, זה יספיק.
זה דומה לאדם הקדוש המהלך על מים, אפילו זה נעשה על ידי הכרת המיקום של כל הסלעים שהונחו מתחת לפני המים. ההישג הוא מרשים. האשליה תהיה כמעט מושלמת, בלי ספק, ממרחק.
"אסור לך לבחון אותי", אומר דימוי החלום, "מפני שאני לא שם למשך זמן שיספיק לך להביט פעמיים. כשאופיע שוב זה יהיה בחזות אחרת".
הזיכרון ברַר, כמו עטרת הפרחים של מלאגר, ושימר לשימוש אפשרי או לשימוש חוזר.
כמו להרים את הראש מהעיתון ברכבת התחתית. הפנים שהיו לפניך השתנו, או הוחלפו על ידי ריקוּת.
אני מתעניין ב"כמה מעט" שבעצם דרוש (פרטים ספציפיים) כדי לדמיין.
טוב, אנחנו לא מתכוונים לבנות מודל בקנה-מידה של מוזיאון הסמית'סוניאן. אתה מחפש אבן-בוחן של מחשבה.
ומי המחליט בחלום. חלקית זה מחסן הזיכרון העומד לרשותך. כמו להקת שחקנים רפרטוארית שאתה יכול להזמין אצלה את התפקידים הרצויים.
אבל האם לא קיים "דמיון" שאינו כפוף לזיכרון. האם אי-אפשר לדמיין כלֵי נשק ממלחמת העולם השלישית, שטרם הומצאו. ומה יהיה המודל לכלי הנשק האלה.
רק מה שניתן לתאר אותו הוא מדומה. בוודאי קיים דבר-מה סמוי, אפילו בשברי ההיבטים והמראות החולפים בהבזק.
לשם דימוי תמונה נדרשת היסטוריה קודמת כלשהי.
המרכיבים של הזיכרון (דימויים, תחושות) והזיכרון עצמו
לעיתים קרובות זהים.
זה בוודאי מטעה לומר "להזין את הזיכרון". משהו אחר לבטח ניזון כאן.
הייתי מעדיף לחשוב על זה כעל איזה שדה של חשמל סטטי המשחק לאורך הנוף. מסלול התנועה האקראי שלו. בכל מקום מלא ולא מלא בכל מקום באותה העת.

*
האם אין הזיכרון, אחרי הכל, פונקציה משנית. כלומר, אנחנו לא רק מכונות זיכרון, למרות שגם זה מה שאנחנו.
אבל שוב, אם נקבל את כוחו להעניק צורה, צבע, אפילו "לקבוע", זה בכל זאת רק אחוז מסוים ממה שמתרחש.
אם כן, האם הוא נכנס בינינו לבין התחושות שלנו.
האם עלינו להתרעם על כך.
זה כמו להתרעם על המשימה המתמדת של שאיפת אוויר.
אנחנו רואים את הדבר, כוס הדוּרָלֶקס, ומודעים להיסטוריה שהיא מייצגת.
יש הכרה במה. הדבר הינו והיה.
לרוב הזיכרון נותר חי אם הוא שרד. וזו איננה טאוטולוגיה. אני מדבר על פעולת ליבוי הלהבה באש איטית.
אבל בדוגמאות מרשימות רבות זה לא המצב. כמו במונח המשומש "זיכרון צף ועלה".
המאפיין הטבוע ביותר של הזיכרון קשור לשרירותיות של דרך פעולתו. בתור מודוס הוא חסר בושה בחוסר יציבותו.
איך נוכל לא להעניק משקל לאובייקטים המאוחסנים של
הזיכרון. אם לא, זה יהיה כמו לערוך מדידות מפרכות בעזרת כלִי מדידה בלתי אמין.

*
אנחנו יכולים להתכוון למשהו אובייקטיבי בתיאורו של תוכן המחשבה, אבל לא יותר מזה. איך ייתכן לדמיין שמציאות אובייקטיבית תיכנס לתודעה סובייקטיבית ותצא משם מחדש בלי להיות מושפעת מהמקום הזה.
תמונה מסופרת נקבעת על ידי המיקום היחסי של המלים שבה. שנֵה אותה, אפילו במעט, והתחביר והתמונה ישתנו.

*
כמו ברוב תיאוריות הבריאה, ריקנות מקדימה, מבחינת הזמן והמקום, תוכן בלתי מוגבל.
הזיכרון הוא זה שמחוץ לחוק. הזיכרון הוא מה שלעיתים קרובות מפר באופן שערורייתי את האווירה השלטת הבסיסית של נגישות אינסופית.
כשאין שָם איש או דבר, משהו עשוי לעלות על הדעת.
אכילת הפרי האסור היא אולי הדרך לחזור ולִקצוֹץ מבעד לְגן הצמחייה הטרופית הצפוף ודביק-האצבעות המאוכלס מדי, מלא בפרחים ובגפנים.
מה שהזוג החוטא משיג הוא שטח נקי, קרחת יער. זה המובן הראשון של מחשבה. נגישות לריקנות.
כשהראש פנוי, הם חופשיים להלביש את הבשר.
במקום שבו הגן הוא מרוכז, עצמאי ובלתי תלוי, עשיר, קדמת עדן היא שממה אידיאלית לבנות בה את ברזיליה.
בוואקום המושלם של הדממה אפשר להתחיל להקשיב לזרימה המתפלגת בעורקיך (ג'ון קייג').
שכחתי מה ראיתי על השביל הבוקר עד שראיתי אותו מחדש למחרת.
תווים חוזרים אלה של קליטה וקליטה מחדש מעניקים את מוסיקת היומיום ללא הסכמתנו.

*
"אני זוכר שחשבתי" אנחנו אומרים על משהו שחשבנו בעבר.
אז אנחנו זוכרים לא רק תחושות אלא "רצפי מחשבה". פקעות שאוחסנו, באילו תנאים, לאיזכור בעתיד.
אבל החיים אינם התפתחות של מחשבה אחר מחשבה. אפילו לא "מחשבות מתוקנות".
זה יהיה כמו לומר "היום הוא תיקון של אתמול", ומה תהיה המשמעות של זה.
יש רצון להניח למשמעות ולתאר את התהליך.
האם אני מבקש יותר מדי לדעת מה אני רואה כשאני מדמיין. האם אני יכול אפילו לומר באיזה אופן זה מוצג.
ולמה לא.
יש חלומות שזוכרים, או, לפחות, "סוחבים איתנו" במשך חמישים שנה. ואין לנו מושג מה המהות שלהם.
מהו חומר החלומות הזה. אור מרקד שעליו תלויים דימויים. ומה זה כשאתה, שוב, מדמיין אותם.
"אצל חלק מאיתנו זה יותר מילולי, עם אחרים זה יותר תמונתי". כמו חזאי המתאר יום מעונן על ידי "פחות או יותר מעונן עם התבהרויות לסירוגין".
האם קיים מישהו שירצה לומר, "אין דימויים בלי שפה".
איזו משמעות תהיה לזה לגבי אדם המתעורר לראשונה בגן-
עדן, או לתינוק בעריסה.
ואיפה הסוף של כל זה. כמו כשהנהר נעצר, והוא לא במפה.
השרץ אצל קפקא שגורר אחריו את כל הטינופת של החדר המלוכלך. האם ככה רואים את זה.
לא אני. בכלל לא.
אבל אני מדבר על ניתוב. מהו הנתיב שלוקחים בדרך חזרה.
או, מהו כלי הרכב שמעניק מסע כל-כך ארוך, סתם ככה.
אפשר רק, כמו מיסטיקאים, לדבר על "קפיצת הדרך". לא אני הוא שעושה את כל העבודה הקשה הזאת בצעידה לאחור. השביל הוא ש"קופץ".
וההדמיה, ה"רשות לחזור", האם יש לה כוח כלשהו. האם תוכל להביא מישהו מסוים לכאן בעזרתה.
לא. אני מטיל בכך ספק רב. אבל ההצלחה בזה בדמיון היא לא דבר שיש לזלזל בו.
אם כן, זה לא באמת "לראות". זה "להטיל איפול על עיניך", ההדמיה הזאת, החזרה הזו בזיכרון. אתה מרשה לעצמך להיות מרומה.
כל העניין, כמו המקביל שלו בחלום, הוא פשוט לתת לעצמך להיות מרומה, להיות באשליה, לאיזו מטרה שזה ישרת אותך.
אתה מגיע לאן שאתה רוצה על ידי כך שאתה משתף פעולה עם האשליה.
זה כמו שאמרתי, "רק זיקוקין די-נור", מופע "אור-קולי".
קרא לזה מה שתרצה. ציפור הדבק והנוצות. קרא לה "קנרית". אבל האם היא יודעת לשיר.
אז הגישה שלנו היא, "אז היא לא שרה".

*
"הזיכרון של החשיבה שלי". בוהַק מאוחר של איפה שהיית.
פיקאסו רושם בעזרת פנס.
אנחנו מאשימים את עדשת המצלמה בזווית המשונה, כאילו שהעיניים המרווחות במצח מעולם לא ראו זוויות משונות.
אנחנו מתגעגעים למחשבות שרצות בראש מרגע המכה במים פנימה בתנועה מואצת מטה.
שמי הוא זיכרון. קִראו לי ההיסטוריה של רעיון.
השם שלי הוא שִכחה. אני הנגטיב של כל דבר בעל ערך. איתי הכל חוזר לאדמה.
ארכיאולוג השִכחה חוזר עם עדות מוחשית לְמה שהיה הזיכרון.
האם מוות הוא, אם כך, הספרייה של כתבי-היד באלכסנדריה העולה בלהבות.
לא. מוות הוא פשוט סוף לזיכרון וסוף לשִכחה.
היזכרות על ידי הרמת דימויים, ושִכחה על ידי הנחתם.
שׂים את ההיזכרות לישון ויהיו לך חלומות.
קְרא לחלום בשמו הנכון, "חלום זָכוּר". אין לנו שם לחלומות שנשכחו, ואין לנו דימויים.
מה בדבר התודעה שהיא רק תודעה. האפשרות והפוטנציאל להתפשטות אינסופית.

הליקון 47, הזיכרון, אביב 2002

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים