עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> ציפור רבת יופי / אגי משעול
 
 

 
 אגי משעול. צילום: איריס נשר


יצירה ביסודה היא חוויה דתית, מכיוון שהיא בריאה של יש מאין. כל משורר מכיר את המקדש הפנימי שממנו נובעת יצירתו, אותו "בית כנסת" – לא בניין כי אם מקום מסוים בתוך נפשו – שבו מתכנסים כל ה"אניים" של הווייתו אל התדר המאפשר את תפילת השירה. כל מי שבנה "בית כנסת" כזה והתחייב לעבודה פנימית לומד עם השנים להכיר את טעמו של המקום ולחוש בנוכחותו.
 
אין כמעט משורר שלא נתן ביטוי למפגש עם החסד הזה, שניתן לתארו אך ורק בעזרת דימויים. אחד היפים שבהם הוא של נתן זך: "רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי,/ הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי,/ צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד/ עַד יוּם מוֹתִי./ עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶל שֶׁמֶשׁ./ אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם./ מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶש/ לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם". כך מתואר המעבר ממצב תודעה של קודש למצב תודעה של חול. גם אם יאמר היום את אותן המילים שאמר אמש, לא יהיה להן אותו מעמד, כי השירה היא שפה בתוך שפה, שפת קודש המסתתרת בתוך שפת החולין המשמשת אותנו לצורך השוטף של החיים. כדי להגיע אל השפה שבתוך השפה (אם לשידור ואם לקליטה) עלינו לעבור, כמו ברדיו, מגלים בינוניים לגלי FM.
 
מי שראה פעם ציפור רבת יופי, מי שטעם פעם את טעם האושר של כתיבת שירה, נידון לחפש אליה את הדרך חזרה (וגרפומניה היא תיעוד ניסיונות השווא של אלה שאינם מצליחים למצוא לשם את הדרך).
 
 
זיווג מוליד שיר
 
משוררים מנוסים יכולים לחוש בנוכחותה של המוזה (שכינת המשוררים) עוד בטרם יתמלאו המילים במטען חשמלי, יעברו התמרה ויהפכו לתלת־ממדיות ומפולשות: "יוֹם זֶה – יוֹם יֻלַּד בּוֹ שִיר", תיאר טשרניחובסקי את הרגע שבו הקיץ וראה על הקיר שמש צעירה חמה עוסקת בכתיבה תמה, ואז "דָּבָר – לֹא אֵדַע מָה – בִּי נֵעוֹר, בִּי זָע, הָמָה עַל נִימָה סְתוּמָה מֵעַיִן, תְּפָשָֹנִי: בָּא מִנַּיִּן? מִתְרוֹצֵץ בְּנִגוּנִים, מַלְמְלוֹת חֲרוּז־גְּוָנִים, וַאֲנִי כְּבָר בּוֹ מַכִּיר, יוֹם זֶה יוֹם יֻלַּד בּוֹ שִיר". והרי בכל בוקר אפשר להתעורר ואפילו להבחין בכתמי השמש על הקיר מבלי לראות בהם כתיבה תמה של השמש.
 
"פּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִיש כִּי הוּא עַם ומַתְחִיל לָלֶכֶת", כתב אמיר גלבע את אותה חוויה ממש רק בדימוי אחר. ואכן, הרגע הזה הוא כה פלאי, עד שכמעט אין משורר שלא נתן לו ביטוי. מעשה היצירה אינו דבר קל. בעיקר מפני שאין הוא תלוי אך ורק במשורר, ומשתתפים בו כוחות נעלמים נוספים, מעין שותפים סמויים שאין לנו מושג מי והיכן הם, אך בלעדיהם המילים לא יחוללו.
 
מי שטעם פעם התעלות של יצירה ירצה שוב ושוב לחזור לשם, אבל הדרך אל בית הכנסת הפנימי היא פתלתלה, נסתרת ומתעתעת, ולעולם אין ביטחון שאפשר יהיה לחזור רק מפני שהיינו שם פעם. לכן נידונים המשוררים להתקיים במצב אבסורדי שבו כל מי שהם, כל הגדרת זהותם, תלויה בחוזה חד צדדי עם איזה כוח נסתר (מוזה, חסד) שלא חתם איתם על שום חוזה ואינו מחויב להם כלל, כוח המתפרץ מתוכם לפעמים אך גם נעלם מסיבות הידועות רק לו, או אף נוטש בלי להותיר כל עקבות או פרורי עמי ותמי שיחזירו אותם מהיער הביתה.
 
הקשב, ההתמסרות והתלות הזאת בכוח מופשט (ועם זאת מוחשי כל כך) הם ביסודם חוויה דתית, והחוקיות החלה עליה זהה לזו של האדם המאמין העובד את אלוהיו, כולל היסוד הארוטי המתואר בשיר השירים, אם נקרא את הספר כאלגוריה.
 
גם בין המשוררים לבין חסד ההשראה מתקיים כל מה שיש בסיפור אהבה: חיזור, פגישה, זיווג, הסתר פנים וכו'. כדי שיתרחש זיווג מוליד־שיר צריך להרפות את התודעה, כדי לאפשר חדירה של כוח אחר שאינו אנחנו ו"לתת למילים לעשות בנו", כמו שכותבת יונה וולך. דווקא היא, שהוקעה על שירה "תפילין" בכנסת ובמערכת החינוך, העמיקה כל כך להבין את הממד הרליגיוזי שבכתיבת שירה, וביטלה את הגבול בין נמוך לגבוה. היא לא "הורידה" את התפילין אל המין ולא "הרימה" את המין אל האלוהי, כי אם חוותה אותם כאחדות. גם בשירה החשוף והנדיב "תן למילים", שכולו מיצג ארוטי של מעשה היצירה, היא מדגימה בזמן אמת, תוך כדי כתיבה, את הזיווג בין החסד למשוררת:
 
תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשוֹת בְּךָ/ תֵּן לָהֶם הֲיֵה חָפְשִי/ אֵלוּ תִּכָּנַסְנָה בְּךָ/ תָּבאנָה פְּנִימָה/ עוֹשֵׂי צוּרוֹת עַל צוּרוֹת/ יְחוֹלְלוּ בְּךָ אוֹתָהּ חֲוָיָּה/ תֵּן לַמִּלִים לַעֲשׂוֹת בְּךָ/ אֵלוּ תַּעֲשֵׂינָהּ בְּךָ כִּרְצוֹנָן/ עוֹשׂוֹת צוּרוֹת מֵחָדָש בַּדָּבָר/ תַּעֲשֵׂינָה בַּדָּבָר שֶׁלְךָ/ אוֹתוֹ הַדָּבָר בִּדִיּוּק/ כִּי הֵן דָּבָר אוֹתוֹ תַּעֲשֵׂינָה/ הָבֵן תָּבִין כִּי אֵלוּ תְּחַיֶּינָה/ לְךָ אוֹתָהּ חֲוָיָּה וּפֵרוּשָׁה כַּטֶּבַע/ כִּי הֵן/ טֶבַע וְלא הַמְצָאָה/ וְלא גִּלּוּי כִּי כֵּן טֶבַע/ תַעֲשֵׂינָה טֶבַע דָּבָר בְּךָ/ כְּמוֹ שֶתֵּן מִין חַיִים לַמִּלָה/ תֵּן לַמִּלִים לַעֲשׂוֹת בְּךָ.
 
הקודש מדבק. המילים מחוללות (פועלות וגם רוקדות) בכותב, אבל גם עושות ב"דבר שלך" "אותו הדבר בדיוק". הן נבראות וממשיכות לברוא "כי הן טבע", והן עושות בנו "דבר" במובן של לוגוס, של דיבור אלוהי, כי השיר הוא מבנה מילולי מאגי הממשיך לפעול בעולם ולהשפיע גם על מצב תודעתו של הקורא.
 
במאמרו "כיסוי וגילוי בלשון" מדמה ביאליק את המילים לתריסר אבני החושן המשובצות באפוד של הכהן הגדול. כאשר שימש בקודש וענד אותן על חזהו כדי לתת לראשי העם מענה על מבוכה או מצוקה כלשהי, התחילו אבני הקריסטל להתעורר לחיים ולהבהב, תוך שהן נטענות ומשמשות מנסרה אנרגטית לקבלת מידע וידע (ואי אפשר שלא להבחין בקרבה הצלילית בין המילים "אפוד" ל"אייפּד", שגם דרכו אנחנו מקבלים מענה מהיר לכל שאלותינו), אבל כשפשט הכהן את האפוד והרחיק אותו מגופו חזרו האבנים למצבן הקודם הדומם. זה מה שקורה גם למילים כשהן משנות את מעמדן ועוברות משפת היומיום לשפת השירה.
 
(אם נטייל על חוף הים בעודנו שרויים במצב התודעה הרגיל וניתקל בשלט "אין מציל" נדע שאם ניכנס לים אנו עלולים לטבוע, אבל במצב תודעה אחר ייטען השלט משמעות עמוקה יותר ואף סמלית, ונפרש אותו כמסר מוצפן המזהיר אותנו במסווה של שלט עירוני כי אין לנו מושיע מלבד עצמנו).
 
הקודש מגלה את עצמו במבנה השורשים של השפה. המרידיאנים הסמויים העוברים ומקשרים בין משפחות המילים שניתן ליצור מכל שורש משרטטים ליודעי ח"ן צפנים ורמזים, חיבורים שיש בהם רמז וסוד. הקשב לזה הוא נחלתם של מקובלים ומשוררים, כל אחד בדרכו. מי שכתב "רֶחֶם" כתב גם "רַחֲמִים", מי שכתב "צָפוֹן" כתב גם "מַצְפּוּן" ו"צוֹפֶן", ומי שכתב "מַרְעִיף" כתב גם "עָרַף" ו"רְעָפִים" ו"עֹרֶף"; אי אפשר כמעט לומר מילה בעברית בלי שהיא תפעיל מיד את כל תיבת התהודה עם כל מנעד המשמעויות של השפה. ההד עולה מכל קירות המקדש, עד שלפעמים עיקר העבודה הוא להשקיט ולהסות את המיותר. השירה לא פעם חכמה מכותביה, מכיוון שהשפה חכמה מהם והיא עובדת בשבילם ומשרתת אותם.
 
בין הנצח לרגע
 
למה משוררים חשים צורך לפרסם את שיריהם? האם לא די להם בעצם החוויה? הצורך הזה יכול אמנם בצורתו הנחותה לנבוע רק מהתרברבותו של האגו, אבל לרוב הוא נובע מהכרת תודה עמוקה, מרצון לתת, להעביר הלאה את המנחה, להראות, להתחלק במתנה, לספר לאנשים על הציפור רבת היופי שפגשו.
 
מרטין בובר אמר עם קבלת פרס ביאליק:
 
התופעה הראשונית המאפשרת את התהוותם של אותם יצורים נדירים שראוי לכנותם בשם שירים הרי היא שבנפשו של אדם מסוים מתרחש דו שיח בין הנצח לבין הרגע. המשורר בחסד עליון מוסר את לבו שיהא למקומו של דו־שיח זה, ומוכן לסבול את כל הייסורים העלולים לבוא עליו מתוכו. עליו לקבל בלב נכון את שניהם – את אפלוליתו נמנעת החדירה של הנצח, ואת ממשותו הבהירה של הרגע – ועליו לעמוד בפני המגע בין שניהם, מגע שלעתים אכזרי הוא מאוד והמתרחש בלבו הכואב שלו, של המשורר. וממגע זה, הרטט הנפשי בין האינסופי לסופי, בין הקיום האישי לקיום העל אישי, נולד השיר האמיתי.
 
אם יש בכלל תפקיד לשירה (ואפשר לחשוב על משוררים כעל נביאים שלא התפתחו), זה להזכיר לנו את עצמנו. זוהי הסיבה שבגללה אנחנו כותבים שירה ובגללה אנחנו פונים אליה, כי שיר טוב כמוהו כאצבע מורה אל המקור.
 
 
 
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', 19.7.13
 
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים