עברית  |  English  |  
תכנית לימודים תשע"ז  |  שער פסטיבל השירה הבינלאומי 2016 מצפה רמון  |  למשלוח שירים  |  רשימת חנויות ספרים בהן ניתן להשיג את גליונות כתב העת, וספרי ההוצאה לאור הליקון  |  
דף הבית >> הדרך / אגי משעול (מתוך חוברת הליקון - "הקול החדש", גיליון 99)

הדרך | אגי משעול
מתוך חוברת הליקון "הקול החדש", גיליון 99
(בוגרי מסלול השירה 2011, 2012)



 
רבות נכתב על ה"דרך" היפה, הקשה, הארוכה, שמכל נקודה ממנה נראים הדברים אחרת. משוררים שעברו כבר כברת דרך חשים צורך לחלוק עם הצעירים מהם את נסיונם רב השנים. אנחנו מקשיבים, לומדים, אבל לא שוכחים שדרכו של כל אחד היא ייחודית ושמשורר צעיר אפשר להיות רק פעם אחת בחיים.
קוואפיס (1915-1863), גדול משורריה של יוון שחי באלכסנדריה בירת העולם ההלניסטי, פותח את שירו הידוע "איתקה" בעצה המבלבלת: "כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה, שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד" (תרגום: יורם ברונובסקי). המכשול הראשון על פי קוואפיס הוא הלהיטות. התשוקה אמנם חשובה ("וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה"), אבל היא רק האופק שבו נעוץ המבט, היא זאת המעניקה לדרך את המשמעות. ללא איתקה כזאת או אחרת, כלל לא היינו יוצאים לדרך. חשוב, הוא מוסיף, ללמוד מאלה היודעים. להשכיל. לא לנתק את ה"כתוֹב" מה"קרוֹא". את אוצרות התרבות והידע האנושי הוא מדמה בשיר לשוק ים־תיכוני ססגוני וריחני הפרוש לפני המחפש, המדומה לסוחר סקרן המוזמן לעגון בערי מסחר ובנמלים מופלאים. הידע הקדום שהצטבר (המיוצג בשיר על ידי פיניקיה ומצרים) כמוהו כבושם, כענבר, כפנינה בצדף, אלמוגים בעומקי הים – כולם פרי אלכימיה, זיכוך והתגבשות רבת שנים. 
גישה מחמירה יותר ניתן למצוא בעמוד 14 בספרו היפהפה של רילקה, בתרגומו של ישראל זמורה, 'זכרונותיו של מלטה לאורידז בריגה': "בשירים מצליחים מעט מאוד אם כותבים אותם בגיל צעיר. צריך לחכות עם אלה ולאגור דעה ומתיקות במשך חיים ארוכים ככל האפשר, ולאחר מכן, לפני סיומם כבר, ייתכן אולי לכתוב עשר שורות שתהיינה טובות... למען שיר אחד הכרח לראות הרבה ערים, אנשים וחפצים, צריך להכיר חיות, נחוץ לחוש איך עפות הציפורים ולדעת את התנועות אשר בכוחן נפתחים הפרחים הקטנים עם בוקר... להרהר בהורים שהכרח היה לצערם, להרהר במחלות ילדים... צריך שיהיו זכרונות על לילות אהבה רבים שאף אחד לא היה דומה למשנהו, להיזכר בזעקות אישה אחוזת חבלי לידה... אבל יש גם הכרח לשהות אצל אנשים גוועים והכרח לשבת עם בר־מינָנים בתוך חדר שחלונותיו פתוחים... ולא די בכך שיש זכרונות. צריך לדעת לשוכחם שעה שהם משופעים, וצריך שיהיה אורך רוח מרובה כדי לחכות עד אשר יחזרו ויבואו שוב, שכן הזכרונות כשלעצמם עדיין אינם שירה. רק שעה שהם הופכים להיות דם בתוכנו, מבט ומחווה, אלמונים ובלתי נפרדים עוד מעצמנו, רק אז ייתכן כי קרֹה יקרה, ובשעה נדירה מאוד, שתיווצר ותעלה מתוכם המילה הראשונה מבית של שיר".



 


אבל אפשר גם להתריס נגד זה, כמו אבידן למשל, ולכתוב: "שִׁיר הוּא דָּבָר שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ שֶׁהוּא שִׁיר / לְאַחַר שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אוֹתוֹ כְּשִׁיר אוֹ כְּלֹא־שִׁיר / אֲבָל מְפַרְסֵם אוֹתוֹ כְּשִׁיר / וְעַכְשָׁו תִּקְבְּעוּ מֵחָדָשׁ מַה זֶּה שִׁיר". אפשר גם כמו שלמה זמיר המייתר את הדיון אודות הכתיבה: "הַסֶּלַע כָּבֵד, הַשּׁוֹשַׁנָּה סְמוּקָה וַאֲנִי מְשׁוֹרֵר". או כמו ישראל פנקס בשירו היפה "מכתב למשורר צעיר", שאותו הוא מסיים: "...נְחוּצָה הָיְתָה סַבְלָנוּת שֶׁל בַּרְזֶל כְּדֵי לִחְיוֹת אֶת כָּל זֶה"..."מַה שֶּׁאַתָּה עֲדַיִן זוֹכֵר וּמַה שֶּׁשָּׁכַחְתָּ / – כֹּל שֶׁתּוּכַל לָקַחַת מִכָּאן – / מִצְטַמֵּק לִתְמוּנָה עִקֶּשֶׁת אַחַת: / בֵּית הַשִּׁמּוּשׁ, מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ, בְּבֶן שֶׁמֶן / סְכָכַת עֵץ בְּעֶצֶם, אוֹ פַּח, סְתָם בּוֹר מַחֲרָאָה, / הַמָּקוֹם בּוֹ יָכֹלְתָּ לְשַׁנֵּן אֶת שִׁמְךָ, אֶת שְׂפָתְךָ, // אוֹ: שְׁלֹשֶת הַדְּקָלִים שֶׁהִתְגַּבְּהוּ אָז / מְאֹד, מֵעַל לָאוּלָם הַפָּתוּחַ, / שֶׁל מַה שֶּׁפַּעַם הָיָה / בֵּית הַקּוֹלְנוֹעַ 'גַּן רִנָּה', / רַק כְּדֵי לְהַגִּיד, שְׁנוֹת חַיִּים אַחֲרֵי זֶה, / מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב: / שֶׁהַזִּכָּרוֹן וְהַזְּמַן נִצְבָּעִים בְּאָדֹם / וּבְסָגֹל מִשּׁוּם שֶׁפֵּרוּשׁ מְפֻכָּח מִדַּי שֶׁל הַמְּצִיאוּת / מַחְטִיא אֶת הַכַּוָּנָה. // אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁמַּשֶּׁהוּ בְּכָל זֹאת הִבְהַרְתִּי לְךָ."
 
טוני קרטיס, משורר שהתארח ב־2006 בפסטיבל השירה הבינלאומי במשכנות שאננים בירושלים, כתב את השיר "אלופים אולימפיים"' שבו הוא מתייחס ל"דרך" של השירה כאל מרוץ שליחים היסטורי מתמשך. תירגמתי את השיר:
 

 
אלופים אולימפיים / טוני קרטיס
 
הַבָּאִים בַּתּוֹר הֵם הַמְשׁוֹרְרִים.
הַמֵּרוֹץ הַזֶּה מֵעוֹלָם לֹא נוֹעַד
לְהַרְהִיב 
אֲבָל אַחֲרֵי מְהוּמַת
הַמֻּקְדָּמוֹת,
הָבָה נְוַדֵּא שֶׁלְּפָחוֹת
כֻּלָּם פּוֹנִים לְאוֹתוֹ כִּוּוּן.
 
בַּמַּסְלוּל הָרִאשׁוֹן –
אֲנוֹנִימִית, קְמוּלַת זְרוֹעַ
וּקְטוּעַת רֶגֶל –
הַיְפֵהפִיָּה הַיְּוָנִית סַאפְּפוֹ.
בַּת שְׂחוֹק חוֹלִית,
עֵינַיִם חוּמוֹת,
עַל פִּי הַשְּׁמוּעוֹת
הִיא מְהִירָה כְּמוֹ הָרוּחַ.
 
לְיָדָהּ בַּמַּסְלוּל הַשֵּׁנִי
עִם הַהַיְקוּ,
שְׁבַע עֶשְׂרֵה מַדְרֵגוֹת
שֶׁל חֵן וְדִיּוּק –
פַּרְפַּר הַשּׁוּרוֹת הַקְּצָרוֹת,
מְיַצֵּג אֶת יַפָּן
הָאִישׁ הַקָּטָן, בָּאשׁוֹ.
 
בַּשְּׁלִישִׁי, עִם הַסּוֹנֶט –
וִילְיַאם שֵׁיקְסְפִּיר
שֶׁרִיצָתוֹ תְּלוּיָה
בַּמִּקְצָב הַמֻּשְׁלָם
שֶׁיַּזְרִים אֶת הַכֹּל
 
לַמְרוֹת הַצֵּל הַמֻּטָּל עָלָיו 
יַחַד עִם פֶּרְסִי שֶׁלִי,
וִילְיַאם ווֹרְדְסְווֹרְת',
סַמְיוּאֶל קוֹלְרִידְג',
ג'וֹרְג' גוֹרְדוֹן, לוֹרְד בַּיְרוֹן –
שֶׁכֻּלָּם יָצְאוּ חִיּוּבִי בִּבְדִיקַת הַסַּמִּים.
 
בַּמַּסְלוּל הָרְבִיעִי
עִם הַוִּילָנֶל,
רָץ הַוֶּלְשִׁי דִילֶן תוֹמַס:
אַחֲרֵי חַיִּים חֲבוּלִים
וְהַבְטָחָה שֶׁלֹּא מֻמְּשָׁה –
נִפְלָא לִרְאוֹת אוֹתוֹ
סוֹף סוֹף עַל רַגְלָיו.
 
בְּאֶמְצַע הַמִּגְרָשׁ,
בּוֹלֵט כְּמוֹ מֶלֶךְ, 
הָאַגָּדָה לְמֶרְחַקִּים אֲרֻכִּים –
הוֹמֶרוֹס הָעִוֵּר מִיָּוָן.
קִיט סְמַרְט טָעַן לַכֶּתֶר, אַךְ
מֵעוֹלָם לֹא הוֹפִיעַ לַמֵּרוֹץ.
 
מִלְּבַדּוֹ
נִדְחָסִים לַמַּסְלוּל הַשִּׁשִּׁי 
דַנְטֶה הָאַשָּׁף הָאִיטַלְקִי,
הָאַנְטִילוֹפּ שֶׁל הַטֶּרְצָה רִימָה, 
וּשְׁנֵי נַעֲרֵי הַכְּפָר –
פְרוֹסְט וְהִינִי.
רָאִיתִי אוֹתָם בָּאִמּוּן,
הַקַּלִּילוּת שֶׁלָּהֶם מַטְעָה.
 
בַּמַּסְלוּל הַשְּׁבִיעִי,
בְּמֵרוֹץ הָאַרְבַּע
עַל אַרְבַּע מֵאוֹת,
כָּל הָאַלּוּפִים הָרוּסִים.
 
בְּחֵן מִשְׁיִי
הֵם מַעֲבִירִים זֶה לָזֶה 
אֶת הַשַּׁרְבִיט:
פַּסְטֶרְנַק לִצְבֶטָיֶבָה,
צְבֶטָיֶבָה לְמַנְדֶלְשְׁטַאם,
מַנְדֶלְשְׁטַאם לְאַחְמָטוֹבָה
הַמַּחֲזִירָה אוֹתוֹ הַבַּיְתָה
בְּעָצְמָה מַדְהִימָה
וּנְחִישׁוּת.
 
אֵי שָׁם בַּמַּסְלוּל הַשְּׁמִינִי 
מֵעֵבֶר לָעִקּוּל –
צָבָא שָׁלֵם שֶׁל מְשׁוֹרְרִים.
זִהִיתִי לְפָחוֹת מֵאָה,
כֻּלָּם מִתְכּוֹנְנִים לַפְּתִיחָה.
 
וְאָז,
בְּלֹא יְרִיָּה
אוֹ צְעָקָה,
כִּי אִם בַּאֲנָחָה קִבּוּצִית, 
הֵם יוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ.
 
זוֹהִי הַשִּׁירָה בִּתְנוּעָה.
אֲבָל כְּמוֹ בְּצִיּוּר שֶׁל בְּרוֹיגֶל
הַדּוּמִיָּה מֻחְלֶטֶת 
וְאִישׁ מֵהֵם לֹא נָע.
 
הֵם עָצְמוּ אֶת הָעֵינַיִם
וְכָעֵת הֵם מְדַמְיְנִים
אֶת הָרוּחַ עַל פְּנֵיהֶם
אֶת הַזֵּעָה עַל מִצְחָם
אֶת הַלַּחַץ בֶּחָזֶה
אֶת הַכְּאֵב שֶׁבַּלֵּב
אֶת הַקֹּשִי
הַבְּדִידוּת
הַיָּגוֹן
שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתָם לָזֶה.
 
אֲחָדִים כְּבָר
סוֹגְרִים רְוָחִים,
לַאֲחֵרִים יִקַּח יָמִים, שָׁבוּעוֹת, חֳדָשִׁים.
וְיֵשׁ מִי שֶׁיַּמְשִׁיכוּ לָרוּץ 
גַּם כְּשֶׁיִּתְפַּזֵּר הַקָּהָל,
יִכְבּוּ הָאוֹרוֹת,
וְיִסָּגֵר הָאִיצְטַדְיוֹן.
 
אֲחָדִים לְעוֹלָם
לֹא יַצְלִיחוּ לְהַגִּיעַ; 
מִלּוֹתֵיהֶם, פְּנֵיהֶם,
חַיֵּיהֶם – יִשָּׁכְחוּ.
בַּמָּקוֹם בּוֹ יִפְּלוּ
יֵהָפְכוּ לְאֵפֶר.
הָאֲדָמָה לוֹקַחַת
אֶת מַה שֶּׁהִיא מַעֲנִיקָה
וְהַמַּסְלוּלים רָצִים לָנֶצַח. 
 
זוהי הדרך וזוהי העבודה. ריצה ללא מדליות וללא קו סיום או ניצחון. "אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה / אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ./ יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת", כותב גם קוואפיס. לא נותר אלא לברך אתכם על היציאה לדרך, על ההצטרפות למרוץ השליחים ועל המסע המרתק ששזורים בו גם סבל וגם גאולה.
 

א.מ.








להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




לייבסיטי - בניית אתרים